הנחיית קבוצה: להיות פתוחה – להיות סגורה

 

הסטודנטית מעלה את העניין, ומדברת על הפתיחות שלה, על המאבק שלה להיות פתוחה ועל ההצלחה שלה או אי ההצלחה. נדמה לי שהיא שופטת את חבריה, חושבת שהם עוד לא פתוחים דיים. הם בקוטב הנגדי.

אני חושבת לעצמי שעניין הפתיחות הפך להיות נורמה ולעיתים אפילו ציווי. החברה הפוסט מודרנית יש לה דרישות משלה.

אני מבקשת מהסטודנטים לתאר איפה הם על הרצף שבין פתיחות לסגירות, ומחזקת את בקשתי זו על ידי יצירת אלכסון פיזי בכיתה. הנה, בצד אחד עומדת מי שמגדירה את עצמה כפתוחה מאד, הכי פתוחה, ובקוטב השני עומד מי שחושב שהוא הכי סגור. ביניהם עומדים כל השאר, מתמקמים קצת אחרת, ומתארגנים. 

עכשיו אנחנו מדברים, אחד הנושאים העומדים לדיון הוא המיקום היחסי שלהם, לדעתם הם פתוחים יותר מחוץ לחדר. אני מבקשת מהם למקם את עצמם מחדש, על פי המידה בה הם פתוחים או סגורים מחוץ לחדר, וכל האלכסון זז לכיוון הפתיחות. כולם רוצים לעמוד שם. צפוף.

אין טוב ורע בלהיות פתוח יותר או פחות, סגור יותר או פחות, אני אומרת אחר כך לסטודנטית. הכל תלוי במצב שבו נמצאים. יש רגעים שאין טעם להיות פתוח, זה מזיק. יש רגעים אחרים. הכל יחסי.

נדמה לי שהיא מנסה עדיין לומר לי שפתיחות יותר טובה מסגירות. אני מוסיפה עוד כמה דוגמאות, ונדמה לי שירד לה האסימון. היא מבינה. אבל לא בטוח.

אנחנו מדברים על פרשנויות אפשריות. אחת מהן – שלא חשבתי עליה, היא שהשיעור הקודם מביא בעקבותיו סערות רגשיות רבות יחסית. כשהם מגיעים אלי – הם מעכלים.

מנת חלקם במהלך הלימודים, היא סדנאות רבות, אחת אחרי השנייה, ויש תביעות רגשיות ושכליות. בדרך אלי הם נסגרים משהו, לפחות חלקם. האם זה משנה לי? ממש לא. כל זמן שהם יכולים ללמוד – הכל טוב.

אני מנחה את הקבוצה הזו, חלקה סגורה, חלקה פתוחה – בהנאה.