Archive for דצמבר, 2009

היום הייתי כותבת קצת אחרת

דצמבר 22, 2009

דב היה דוד של אימי. התייחסתי אליו כמו אל דוד. היום הייתי כותבת עליו אחרת. דווקא אחרי שכתבתי עליו, תפסתי פתאום, שבהיעדר סבים, דב היה הכי קרוב לסבא: הוא היה זקן, היו לו נכדים והוא היה להם לסבא, באתי אליו ואל אשתו הדסה, לקיבוץ שריד, בחופשות בקיץ. את ארוחת הבוקר, אכלנו בחדר. הוא הכין את הסלט. בצהרים הלכנו לחדר האוכל. ב11:00 היינו כבר שם. בארבע היו לפנינו, על שולחן קטן, קפה ועוגת שמרים, ובערב שוב אכלנו בחדר. בעצם הם ייצגו את הדור הזקן של המשפחה. פתאום הבנתי שנכון, לא זכיתי לראות את הסבים שלי, אבל דב והדסה היו קצת כאלה בשבילי. ורווח לי. פתאום הייתי עשירה יותר. רק חבל שאת ההליכות שלנו על הכביש המוביל לעפולה דרך נהלל, זה שהיה הרבה פחות שוקק חיים ממה שהוא היום, לא ניצלתי לשיחות ארוכות. הלכנו לאט ושתקנו.

במו אזני שמעתי מנהל אומר

דצמבר 22, 2009

"בשביל לטפל במצב צריך לקחת טנק ולהוריד את כולם". במו אזני שמעתי מנהל אומר את זה, במלוא הרצינות. מה נשאר לי להגיד?

הכרות באמצעות פרקטיקום

דצמבר 22, 2009

מה אפשר ללמוד על הסטודנטים? הרבה, אם המפגש מתרחש באמצעות פרקטיקום. אני יכולה ללמוד על המוטיבציה, על ההתמדה, על היכולת לבחון נושא לעומק, על הרצון לחקור, על היכולת לעבוד עצמאית, על היכולת להיעזר ולקבל יעוץ במידת הצורך, על התלות, על השוני, על האתגרים שהלומדים מוכנים לקחת על עצמם, על היכולת להבין שיש מציאויות מרובות ולא רק זוית הסתכלות אחת, על הנכונות להסתכל על הלקוח ברכות ולא רק בזעם, ועוד, ועוד.

כמובן שאי אפשר לסגור את הרשימה ללא כמה מילים על הכרת היכולת לנתח, לכתוב, לסכם התנסות, להסיק מסקנות, להמליץ, להעביר את המידע שנאסף ללקוח.

אתמול נפרדתי מעוד תלמידה שסיימה פרקטיקום בהצלחה רבה, ובמהלך כל השנה גם טיפלה באימה שנפטרה והתאבלה עליה.

וגם את היכולות האלה פוגשים. אנשים הם רק אנשים.

זונה עבריה

דצמבר 21, 2009

מכירה אותה כבר, בכל פעם שאני יוצאת מפגישה במנדרין, אני רואה אותה. שיערה האדום קצר, עבת ירכיים, גרביים שצובעות את עורה לחום דבש, לבושה בשחור, חצאית או מכנסיים קצרים, כן גם בחורף. לעיתים יושבת. אתמול עמדה. עמדה שעות. היה יום אביב. לא מדברת עם אף אחד. מחכה.ככה עומדת ומחכה.

עוברים על פניה. אנשים רבים. חשובים בחלקם, עשירים. גרים בקומות העליונות, מישהו שם לב? מי? שרותי המלון בזול?

זונה עבריה – מי ידע חייך? מי ידע מה את מרגישה? את עוד מרגישה?

חידה הנחייתית

דצמבר 20, 2009

זה היה באיטליה -1992. אחת המנחות הייתה קרוליין לוקנסמאיר (ידועה כמי שעבדה בבית הלבן בימי קלינטון, הקימה את "AMERICA SPEAKS" וכן עבדה על אלטרנטיבות למגדלים שהופלו בניו יורק). באותו הזמן, היה איזה אירוע בקבוצה שגרם לי למתח רב, ואמרתי לה. היא ביקשה שאפגש איתה בערב, אחרי שהקבוצה סיימה לעבוד. נעניתי להצעתה. היא אמרה לי שהיא נוהגת ללכת ברגל אחרי המפגשים והציעה לי להצטרף אליה. נעלתי את נעלי ההתעמלות ויצאתי יחד איתה לסיבוב. היא הייתה מהירה מאד, ומצאתי את עצמי הולכת מהר מהרגלי. היא מצידה האטה את הקצב שלה וייתכן אפילו ששקיצרה את המסלול. במהלך ההליכה דיברנו על הא ודא, לא החלפנו מילה בנוגע למה שהיה.

היום בשעה של מתן הדרכה על הדרכה, כשעלתה השאלה של עבודה מחוץ או בתוך הקבוצה, כשמתעוררת בעיה עם מונחה, נפל לי האסימון: קרוליין מסרה לי בדרכה המיוחדת שהיא איתי, שאנחנו יחד. ככה, ללא מילים היא אמרה לי: אני הולכת איתך ואת הולכת איתי.

יש מעט התערבויות הנחייתיות מעניינות כל כך. היום נזכרתי, נפל לי האסימון, וגם עלו לי אלטרנטיבות מעניינות במפגש על הנועצים שלי.

חידות הנחייתיות נוספות מחכות לי. ואני מחכה להן. אסימונים יכולים ליפול שנים אחרי.

את מי שכחתי?

דצמבר 20, 2009

זו שאלה חשובה ביותר. את השאלה הזו אני יכולה לשאול את עצמי במהלך כל החיים. ויש לה תשובות. יש כאלה ששכחתי אפילו ששכחתי. ובודאי שכחתי את שמם או מה שהיה לי איתם. ואולי זה מזל שזה כך. אבל עכשיו, ממש עכשיו, לשאלה הזו יש חשיבות גדולה. היא כמובן קשורה להשקה של "פריכיות אורז". מידי פעם אני נזכרת בעוד שם, בעוד מכרה, בעוד קרוב. ואחר כך אני מפנה שאלה לעצמי: מתי אפסיק עם זה? מתי אחליט שמי שלא זכרתי, פשוט לא חשוב כל כך? אבל זה לא פשוט. חשוב לי לא לשכוח את מי שלא באמת שכחתי.

ואחרי זה, אני שואלת את עצמי: מי שכח אותי? ויש כאלה ששכחו אותי, או שלא ממש שכחו, אבל לא חשוב להם לזכור אותי, ולהגיד בוודאות: אני אתאמץ בשבילך. כי בשביל האנשים שאני או את/ה לא שוכחים – עושים דברים, לא? הם חשובים!

אני מבינה אם כך שלהשקה יגיעו אנשים שלא שכחתי, שלא שכחו אותי, שלא יפריע להם אם ירד גשם או אם יצטרכו להגיע מרחוק, כאלה שלא יהיו בדיוק בהודו או ינחתו אחרי נסיעה לארה"ב.

ואיכשהו, כשאני חושבת על זה, אני כבר רוצה להיות כמה דקות אחרי ההשקה, כשהאנשים עוזבים, כשאני כבר יודעת שהיה טוב, שאני מתחילה פאזה חדשה ומתמקדת במה שיביאו הימים שלאחרי.

כרמלה בנחלה

דצמבר 19, 2009

מקסים. המקום מתאים לחגיגות הקטנות שלנו. שנינו לבד. האוכל מפתה. האוירה חביבה. בשולחנות שמימין ומשמאל מדברים אנגלית.

הדרך לשם עוברת בקטע הבינלאומי של תל אביב. עני, צבעוני מאד. אני מרגישה כמעט כמו בסין, או אפריקה, או תאילאנד, או תורכיה. תלוי מי עובר לידי. צפוף מאד, החנויות פתוחות. כאן ארץ אחרת. עולם שלישי בתוך תל אביב, צמוד לעולם של אלה שיש להם הכל. בא לי לחיות כאן שבוע. מה הייתי לומדת? עם מה הייתי יוצאת? לא יודעת, אבל בא לי. לפעמים אני חושבת שאולי הייתי רוצה להיות עיתונאית. לשמוע את הסיפורים של האחרים. אלה שלא נמצאים בתוך הגרעין המרכזי של החברה, אלא בשוליה. אני בטוחה שיש שם הרבה שכל.

אבל אני צועדת אל המסעדה. מפיות בד לבנות, מרק ג'ינג'ר ובטטה בשבילי, מרק סרטנים בשבילו, ומעדנים אחרים, משכיחים את העושר האנושי בחוץ. אני מתרכזת בצלחת שלי.

בדרך החוצה אני מוצאת את עצמי בשבילים שבין הדוכנים בשוק הסגור. הג'י-פי-אס קיבל הוראה לקחת אותי הביתה, והוא לא יודע למצוא את הדרך, התבלבל. אבל הנה כיכר, והנה יציאה. אני נפרדת מהשוני, מהעוני ומהגוונים. עוד מעט אעלה במעלית אל הקומה השמינית. מוגנת. כרגע אני מוגנת.

סוגרים את חנוכה

דצמבר 18, 2009

נר שמיני היום, חשבתי שנהיה לבד, אבל אנחנו – לא. יש לנו שני נכדים מהצד של בן הזוג שלי. והם כבר שיחקו שחמט, והוא כבר הדריך אותם, ואחר כך עברו למשחקים אחרים, ורבו, מישהו בכה. ועכשיו הם רואים סרט. שקט.

אני חוזרת למפגש היום. שיעור אחרון שלי: עובדים על הסיפור "שוטף הרצפות", מתוך "פריכיות אורז". אני אוהבת את מה שקורה. אפשר ללמוד גשטלט באמצעות הסיפור. הסטודנטים מקריאים קטעים. אני עוצרת ושואלת: מה כאן גשטלט? והם יודעים. ומה שהם לא יודעים – אני מוסיפה. מעניין מאד. למדו משהו. ואם ישתמשו בהמשך, אפילו בקצת מזה, אהיה מאד מרוצה. ואם יתמידו – אהיה עוד יותר מרוצה.

וכך, החיים שלי מתערבבים ומשתקפים ביום יום שלי, וכל חלק בהם מתחבר לחלק אחר. התחושה היא שזה מה שרציתי.

בוקר של חנוכה 2009

דצמבר 17, 2009

 

הנכד שלי עוד ישן. מי יודע מתי נרדם אתמול? בלילה ירדתי וגילית שנרדם על הספה, ליד הטלויזיה הדולקת. כיביתי הכל והשארתי אותו במקומו. המיטה המוצעת חיכתה לו עצובה, אבל בבוקר, בסביבות 06:00 הגיע אליה.

במייל מצאתי קרובת משפחה ששמחה בשמחתי על שהוצאתי ספר. היא אחת מקרובות המשפחה הבודדות של אימי הביולוגית, נכדה של הדוד היחיד של אימי ששרד, כי עזב את המשפחה והגיע ארצה. לבדו. לפני המלחמה הגדולה. ספר יכול לעשות ניסים. גם מודעה.

ואלי, שהיה מפקדי הראשון בחיל הים, וגייס אותי לעבודה, התקשר גם הוא, בעקבות המודעה. ואני מחכה לאנשים נוספים שיתקשרו. מדובר כאן בהרפתקאה קטנה, מוגנת ונחמדה.

בתוכנית היום, משהו צנוע לגמרי: באולינג עם הנכדים, סרט – כנראה גשם של פאלאפל, איזו ארוחה בבית או פיצה בחוץ – ובשבילי זהו סופו של חג החנוכה, השנה.

מחר בבוקר, שוב מלמדת גשטלט, במכללה למנהל, בראשון, כלומר, מחליפה כובע, מחליפה תפאורה, וחוזרת לשגרה עד להודעה חדשה.

שמחה לשיפט החדש הזה.

חברות

דצמבר 15, 2009

עניין מורכב הוא החברות. בלי חברים וחברות – חיי היו טכניים מאד, לא שמחים. אני צריכה אותם. ואיכשהו יש לי כנראה את המזל, את היכולת – לעשות חברויות חדשות. יש להן כל מיני צבעים וגוונים: לעיתים הן חברויות אמיצות ולעיתים רופפות, לעיתים הן משתנות.  יש חברים וחברות שלא פגשתי שנים וכאילו הכל היה שם כל הזמן. יש כאלה שעזבתי, יש כאלה שעזבו אותי.

לא פעם אני פוגשת את עצמי ואת הקיבולת שלי גם כן: כמה חברי אמת אפשר לעשות? כמה יכול המיכל להכיל? ואני רוצה להשקיע ולתת, והחברויות החדשות רוצות לקבל חלקי זמן שלי, וגם הישנות תובעות את שלהן. ואני מתרוצצת לי בין החברויות ובסופו של דבר, מוצאת את עצמי – נחבאת מהן גם כן. נחה. לוקחת פסק זמן.

מעניין הקטע הזה של חברויות. צבעוניות, שייכות לתחום מסוים (מקצועי למשל) או אחר, נמצאות כאן ועכשיו, היו פעם. פסיפס שלם שלא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. לחיי מה שהיה ומה שיהיה!