הכל סגור. עכשיו צריך לחכות לאורחים, והמסיבה כבר תתנהל כמו שתתנהל.
בין האנשים שיופיעו:
א. ירדן אפל, פסנתר, קטעי ג'ז.
ב. אבי הדרי ואתי אוחיון. אבי יספר, אתי תשיר, שניהם ישחקו.
ג. פרופ' דליה מור, ראש החוג להתנהגות ארגונית, המסלול האקדמי של המכללה למנהל.
ד. קוראים שירצו לדבר.
מתרגשת. מחכה.
מידי פעם קורה שאני מרגישה נבגדת. לא, לא מדובר על בגידה של גבר באישה, אם כי במהלך חיי חויתי גם את זה. אני מדברת על בגידות ושקרים שאני פוגשת בחיים המקצועיים שלי. אנשים שעזרתי להם, שהדרכתי אותם, עושים להם מעשה מאחורי הגב. בסוף הרי הכל מתגלה, לא?
אבל באותו הרגע – הם לא חושבים על זה. אחרי הבגידה – מגיע תורם של השקרים, אלה שמסבירים איך מה שהיה לא היה ואיך זה הובן לא נכון.
אני לא מסתובבת לי בעולם ומחפשת את בגידותיהם. הבגידות באות לבד. ככה. סתם. לפעמים הן מלוות בפרצי רגשי אשמה, מה שעוד יותר מעצבן, מה שעוד יותר מחזק את התחושה הקשה. לפעמים אין להן ברירה אלא להידבק בבגידות אחרות, כי בגידה אחת מאפשרת את רעותה.
רק אתמול נחשפתי לעניין כזה, ואני בטוחה שלחץ הדם שלי (שהוא תקין לגמרי) השתנה ועלה מעלה. כאב הראש הפיזי שקיבלתי, אמר לי להרגע.
אחרי שיחה טובה עם כמה חברות טובות, ואחרי שינה טובה ומפתיעה בנינוחותה – חזרתי להרהר בעניין ולגלות לעצמי, שאולי טוב שזה קרה, אולי צריך כל אחד, ואני במיוחד, לזכור שגם ברמה האישית מחכים לי גם דברים מכוערים. שהעולם הוא לא רק טוב, ושהורי – לא כל כך טעו – כשהזהירו אותי מחברים. יש מקרים שהייתי צריכה לזכור אותם, את ההורים שלי, ולהיזהר יותר.
מנחה קבוצות – הוא תפקיד אחראי. מי שלוקח/ת על עצמו/ה את התפקיד, צריך /ה להיות בעל/ת מומחיות לא רק בתוכן הנלמד, אלא גם בתהליך. כלומר, ההבנה של איך קבוצה לומדת, איך אנשים משתנים, מה עושים במפגש עם התנגדות, איך מונעים התנגדות להתנגדות – הם חלק מהמיומנויות הנדרשות ממנחה.
והיום, כשכולם רוצים לעשות הכל בקצר, ובמהיר, ובאתמול, ובבערך, ובסמוך – אני מוצאת את עצמי, בין המצרים.
יצא לי להשתתף לאחרונה בקבוצה כמשתתפת, חשבתי שאלמד משהו חדש. ואכן, אני לומדת תוכן, אבל התהליך גורם לי ממש כאב, ממש כאב פיזי, ויותר מהתהליך – אני סובלת מרמת הנחיה נמוכה. אי אפשר להיות מנחה קבוצות בלי הבנה עמוקה של תהליכי השיני וההשתנות בקבוצה. אי אפשר. וההוכחה ניצבת לנגד עיני. מי שמקצר תהליכים – סופו שהוא זורע רוח וקוצר סופה.
יש אנשים שאוהבים אש. הם מוכנים לשרוף מה שעומד בדרכם. ואם השוייצרים יכולים להצביע נגד מסגדים, הם יכולים לשרוף אותם. מה איכפת להם? מה איכפת להם אם כל המזרח התיכון יעלה באש? הם משחקים בגפרורים, והם כבר לא ילדים, וזה בדיוק מה שמסוכן כל כך שהם כבר לא ילדים. המזרח התיכון הולך והופך למקום מסוכן, אפילו להם עצמם, למציתים, רק שאין להם את השכל להבין את זה. ואולי הגרוע מכל – יש רבנים שמבינים אותם. אוקי, הם לא אמרו להם להצית את המסגד, אבל הם אמרו דברים אחרים, ולכן גם הם שותפים לפירומניה המזרח תיכונית. ככה לא בונים מדינה, ככה לא שורדים. ככה לא חיים.
אצלי יש להם קשר. אלה שמות הפוסטים החוזרים ועולים גם כשאינני כותבת כלום. אנשים אוהבים בריאות, ושמם של הרימונים יוצא לפניהם, והם אדומים ושלמים כל כך בעגוליותם. הסלק הוא זול יחסית ופשוט וצבע הארגמן שלו מקשט כנראה את השולחן. והנחיית קבוצות? מקצוע פופולרי ואולי מיומנות, הרבה יותר פתוח מבעבר – שאז רק מתי מעט היו זוכים ללמוד אותו טוב. מידי פעם גם מופיע פוסט חוזר אחר כמו לילה כחול. כחול לא במובנים המוכרים, אבל כנראה מושך דיו.
והמסקנה: רוצים שהבלוג יהיה פופלארי? תבלו אותו באדומים הללו ותראו איך נוהרים אליכם. הכחול גם הוא יכול לעזור, אבל אין בו הכרח.
דינה הזמינה, ואנחנו באים. נר ראשון שמלווה בחויה הסינית. הפסלים הענקיים, מנופים, כובעים רחבי שוליים, ציפורי ענק שמזכירות דינוזאורים ועדר צבאים, כולם מעשיה להתפאר. כל פסל כזה גדול בדרך כלל, יותר מחמישה מטרים. הפח שמשמש לעבודה לפחות שלושים מ"מ. מתפעלת. הרבה שנים לא ראיתי אותה והיא למדה בינתיים עיסוק חדש השתקעה בו.
את הדלת פותחים אנשים שונים. 40 שנה שלא ראיתי אותם. לב מירושלים, יורם מת"א, דני מחיפה. כולם הלבינו. כולם יוצרים: מפסלים, מציירים, בונים. שרה הוציאה ספר. גם אני. מעניין. אנשים בסביבות השישים ומעלה. באו מהפריפריה והלכו למרכז. נדמה לי שסיפורי האגו כאן לא גדולים. כולם הצליחו.
מי אמר שישראל היא לא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות?
יורם ברך על הנר. יום ראשון של חנוכה.
הסטודנטית מעלה את העניין, ומדברת על הפתיחות שלה, על המאבק שלה להיות פתוחה ועל ההצלחה שלה או אי ההצלחה. נדמה לי שהיא שופטת את חבריה, חושבת שהם עוד לא פתוחים דיים. הם בקוטב הנגדי.
אני חושבת לעצמי שעניין הפתיחות הפך להיות נורמה ולעיתים אפילו ציווי. החברה הפוסט מודרנית יש לה דרישות משלה.
אני מבקשת מהסטודנטים לתאר איפה הם על הרצף שבין פתיחות לסגירות, ומחזקת את בקשתי זו על ידי יצירת אלכסון פיזי בכיתה. הנה, בצד אחד עומדת מי שמגדירה את עצמה כפתוחה מאד, הכי פתוחה, ובקוטב השני עומד מי שחושב שהוא הכי סגור. ביניהם עומדים כל השאר, מתמקמים קצת אחרת, ומתארגנים.
עכשיו אנחנו מדברים, אחד הנושאים העומדים לדיון הוא המיקום היחסי שלהם, לדעתם הם פתוחים יותר מחוץ לחדר. אני מבקשת מהם למקם את עצמם מחדש, על פי המידה בה הם פתוחים או סגורים מחוץ לחדר, וכל האלכסון זז לכיוון הפתיחות. כולם רוצים לעמוד שם. צפוף.
אין טוב ורע בלהיות פתוח יותר או פחות, סגור יותר או פחות, אני אומרת אחר כך לסטודנטית. הכל תלוי במצב שבו נמצאים. יש רגעים שאין טעם להיות פתוח, זה מזיק. יש רגעים אחרים. הכל יחסי.
נדמה לי שהיא מנסה עדיין לומר לי שפתיחות יותר טובה מסגירות. אני מוסיפה עוד כמה דוגמאות, ונדמה לי שירד לה האסימון. היא מבינה. אבל לא בטוח.
אנחנו מדברים על פרשנויות אפשריות. אחת מהן – שלא חשבתי עליה, היא שהשיעור הקודם מביא בעקבותיו סערות רגשיות רבות יחסית. כשהם מגיעים אלי – הם מעכלים.
מנת חלקם במהלך הלימודים, היא סדנאות רבות, אחת אחרי השנייה, ויש תביעות רגשיות ושכליות. בדרך אלי הם נסגרים משהו, לפחות חלקם. האם זה משנה לי? ממש לא. כל זמן שהם יכולים ללמוד – הכל טוב.
אני מנחה את הקבוצה הזו, חלקה סגורה, חלקה פתוחה – בהנאה.
עכשיו, שביבי רוצה לפצות את המתנחלים המבודדים והמתבודדים ביותר, כגון אלה שבקריית ארבע, אני שואלת את עצמי: איך אפשר שלא להשתגע? בעוד כמה שנים ואולי חודשים, צריך יהיה להסביר להם עצמם, וגם לאחרים שחיים בסתם ערים, קיבוצים ומושבים – מה קורה כאן? ואם האיחוד האירופאי שכבר רוצה לקבל החלטות ומקבל אותן – לגבי ירושלים, יחליט עכשיו על חברון – מה יהיה אז?
במשחק המלוכלך הזה של להיענות לכל הדרישות בו זמנית, ביבי לא רק קורע את עצמו אלא גם את צאן מרעיתו.
אולי הוא חזק בפוליטיקה. אולי. אני רואה את הצד המטורף. השסוע והמשסע. וחבל. יש עוד כמה מקומות שהייתי משקיעה בהם כסף.
שמחה שאני לא חלק מזה. לא צריכה לשאת עם עצמי את המשחקים, את ספירת הקלוריות, את ערוץ 2 וערוץ 10 וכל מיני אפליקציות אחרות, בקיצור, אני אישה כמעט חופשיה, מסתובבת לי עם הטלפון הנייד וגם זה יותר מידי.
ועיני לא צרה בכל אלה שרוצים לשלם על זה הרבה כסף טוב, לעמוד בתורים ולהיות חלק מחויית המאה ה21 על כל טכנולוגיותיה הנחוצות והמיותרות. ושיהיה בהצלחה.
אני רואה אותם יום יום. הם עומדים בכניסה לבנק, קצת לפני העליה למדרגות הנעות של מבנה מסחרי, בפתח האוניברסיטה, בפתח ארגונים עסקיים, בתי חולים, ובכלל בכל מקום כמעט. הם פונים אלי באדיבות בדרך כלל, ואני מתקרבת אליהם תמיד ואומרת שלום. גם כשאני חולפת על פניהם ביציאה, אני אומרת להם שלום.
גם אחרים חולפים על פניהם. פעמים רבות לא מגיבים לפניה מצידם, אם כי בדרך כלל פותחים את התיק בפניהם או עונים לשאלה האם יש נשק – בשלילה, אבל יש כאלה שמתווכחים איתם, יש כאלה שעולבים בהם ובמקום מוצאם (שמעתי במו אוזני), יש כאלה שמתעלמים מהם בעזיבתם את המקום (הרוב). הם, האנשים השקופים ששקיפותם דומה לזו של רהיטים שמעצבים לנו את החללים בהם אנחנו מנהלים את חיינו. הם חלק אילם של התפאורה. התרגלנו אליהם.
לפעמים אני מגלה שהאנשים האלה שהפכו ללא נראים, גם הפסיקו לשמוע. הם לא מגיבים לשלום שלי בעזיבה של המקום. ככה זה, אנשים שהופכים לשקופים סופם להיות גם חרשים. לא מקבלים כבוד, לא מחזירים.
נקמתם של השקופים.
החיים בארגונים 