בין 31.12.09 ל- 1.1.10

ערב. הנכדה שלי כבר כמעט מוכנה. אני מזרזת אותה ואנחנו יוצאות לדרך. פניה מועדות למסיבה. "סבתא, תסעי קצת יותר מהר…" היא אומרת לי.

"חמודהלה, אנחנו בתוך היישוב, אסור לעבור כאן את החמישים ויש מהמורות בדרך, שדורשות ממני להאט, והנה, תראי גם השלטים.." אני משיבה.

"אבל אבא ואימא נוסעים כאן 100 או 120..", היא מנסה להמציא את המציאות מחדש.

הנערה המתוקה הזו, ממש לא מיהרה עד שנכנסה למכונית שלי, מבחינתה ממש עכשיו לא אכפת לה מכלום, רק שכבר אגיע ואם אני יכולה לעוף – הרבה יותר טוב. כשהגעתי חיבקה אותי, אמרתי לה שתשמור על עצמה,  והיא יצאה אל החבורה. היא לא הייתה הראשונה שם, גם לא האחרונה. נדמה לי שנער חיכה לה.

ועוד נשמעו באוזני הקולות שלה ושל אביה מדסקסים את השעה, שהיא אמורה לחזור בה הביתה, ועוד אני חושבת על הצעירים של היום, הסתבר לי פתאום, שבעצם, כשאני הייתי בגילה, הייתי כל כך בוגרת בעיני.

כבר נתתי שיעורים פרטיים לילדים  (סיפרתי לה, והיא אמרה לי: "אבל אני מקבלת דמי כיס, ולא צריכה"), וכבר יכולתי לדאוג לעצמי. הורי ידעו מעט מאד על המחשבות שלי. הייתי תלויה בהם בעיקר בזה שנתנו לי מקום להיות בו ושילמנו שכר לימוד. כל השאר דאגתי לעצמי. ועזרתי. הייתי משמעותית בבית.

אחר כך חשבתי על נכד אחר שלי שגדול ממנה בתצי שנה, ואמרתי לעצמי, ששניהם קרובים לצבא יותר מאשר לגן, ושאני צריכה לשנות יחס. הם גדולים, ממש גדולים. ומתחילים את החיים שלהם בדרך שלהם. בקצב שלהם. על פי סדרי העדיפויות שלהם. לפי הצרכים שלהם. וכדי להמחיש את זה, קיבלתי מחתני, במייל, סרטון וידיאו שמראה איך הנכד בן ה-14 וקצת, חותר כמו מכונה במי הברכה בתחרות האחרונה, כבר דומה יותר לגבר שרירי מאשר לילד.

החיים זורמים. אני מתבגרת. הם צומחים. מחזורי החיים נמשכים.