חלום הקופים (מתוך הספר "פריכיות אורז")

פגשתי אותו אחת לשבוע, לשעה וחצי.

הוא היה כפוף, רזה, איטי ומדוכא. קולו היה חזק ורך. חולצתו הזכירה לי את ה"חולצה הכחולה" של תנועת הנוער, והתאימה להופעתו הצעירה ולשיער האפרו שלו. מדי פעם שטפו דמעות את עיניו. 

הוא אמר שאין הוא רוצה להיות כמו אבא שלו, הדיכאוני, שאהב את בתו אבל לא אהב את בנו. אמר שגם הוא כזה, אבל מתאמץ להיות טוב יותר. אביו נפטר. לא שאלתי אם למות האב יש קשר לדיכאון הבן. הוא נשא אישה והצליח בנישואיו. עכשיו היה בעיצומו של תהליך בניית הבית, ביישוב חדש בדרום הארץ.

"נדמה לי", אמר, "שהחלום שלי מספר על מה שאני מרגיש בעבודה. רוצה לשמוע?"

"על החלום או על מה שאתה מרגיש בעבודה?"

"חלמתי…" פתח בלי לענות על שאלתי, "שאני מסתכל על כלוב. בכלוב היו קופים. הקופים קפצו. הם היו חומים, קטנים ורזים. מסביב היו עצים. לא ידעתי אם אני בגן החיות בחיפה או בספארי ברמת-גן. נדמה לי שהייתי במקום דומה. אולי בעצם זה היה בחצר של הבית שלי…"

הקשבתי לו. קולו הפך ללחישה.

"לא הייתי בטוח בקופים האלה… חשבתי שהכי כדאי זה לשחרר אותם. ניגשתי לכלוב ופתחתי אותו. הקופים הקיפו אותי ושרו לי שירים… אני לא זוכר איזה שירים, אבל אני זוכר שפחדתי. פתאום הייתי בשמורה אינדיאנית. שכבתי על הרצפה. הקופים הניחו את הראש שלי בתוך קערה שבה צפו פרוסות דקיקות של בטטות – כמו אלה המוכנות בסוּפּר, באריזות פלסטיק – וקליפות ירוקות, מתולתלות, כמו קליפות התפוחים שאבא קילף. היה לי חמים ונעים. הקופים צווחו וקפצו, והאינדיאנים קראו קריאות קצובות. הם ביקשו שאירגע ואז לא יכאב לי. הם מרחו לי את הרגליים בחומר ירוק. פתאום גיליתי שאין לי בטן, שהוציאו לי הכול… קמתי והתחלתי לרוץ. כל הקופים רצו אחרי… התעוררתי. לא יכולתי להמשיך לישון. פחדתי".

הוא הפסיק לדבר והתחיל לבכות. אחר-כך ניגב את פניו.

ביקשתי שינשום נשימה עמוקה. שתקנו.

"תודה שהקשבת", חייך, "אני לא בטוח שזה קשור דווקא לעבודה, אבל לא היה לי למי לספר".

"ועכשיו", שאלתי, "כשסיפרת, הוא עדיין מפחיד?"

"כן, כן", ענה, "מאוד".

"מספיק לך שסיפרת את החלום, או שאתה רוצה שנדבר עליו?"

"כן… אם את חושבת שאפשר… כי קצת לא נוח לי".

"במה זה לא נוח לך?"

"כי אני לא בטוח שזה קשור לעבודה…" הוא השתתק לרגע, והוסיף: "מי שמשלם לך, רוצה שתעשי אתי עבודה על העבודה…"

"אני רואה שאתה מתלבט".

"טוב", אמר, "בואי נדבר עליו".

בזהירות שאלתי אותו לאסוציאציות.

הוא אימץ את מצחו: "אולי אני בכלוב", ניסה, "באותו תפקיד, ועכשיו אני בונה לי ולמשפחה שלי את הכלוב שלנו. אולי אני צריך יותר טבע… אולי רק המוות ישחרר אותי…"

"כן?"

"כן, אולי רק המוות ישחרר אותי. שכחתי להגיד לך שהילדים שלי עושים פרויקט על השואה בבית הספר, אולי זה משם".

"אתה עוד בטיפול?" שאלתי.

"כן", הנהן בראשו, "אבל המטפלת שלי נסעה. היא השאירה לי מספר טלפון של מישהו, אבל לא בא לי להתקשר".

 דיברנו שעה ארוכה. הוא נע בין שני כיסאות שסידרתי לו בחדר, זה מול זה. בכל כיסא התבקש להושיב מישהו אחר. פעם אחת היו הקופים הוא עצמו, ופעם אחרת היו חבריו לעבודה. האינדיאנים היו המטפלת שלו, והיו גם אשתו.

הוא ניהל שיחות עם הקופים.

עם האינדיאנים.

עם הבטן הפתוחה.

הוא נגע בבטטות ושאל אותן שאלות.

הוא ביקש שאבא שלו ידבר עם הקופים.

אבא שלו רצה לדבר עם האינדיאנים.

בכל פעם היה בוחר לו מי ידבר אל מי. הוא ישב על הכיסאות ומילא תפקידים שונים. הוא אמר שרגע לפני שהוא מת, טוב יהיה שיעשה עכשיו משהו שהוא מאמין בו.

הוא דיבר ודיבר כמו שמעולם לא דיבר.

חלפו שעה ועשרים דקות.

לפני שנפרדנו שאלתי אותו: "עם מה אתה יוצא מהפגישה?"

"אני הולך לקבל עלי את התפקיד החדש".

"על איזה תפקיד אתה מדבר?"

"הוצע לי להיות איש התפ"י", ענה, "ועם מה את יוצאת?"

"עם הפתעה. לא ידעתי שהוצע לך תפקיד חדש. וגם אף פעם לא שאלת אותי עם מה אני יוצאת – זה התפקיד שלי, לא?" צחקתי.

"טוב, אני מוכרח לתפוס אומץ, אחרת אשאר בכלוב שלי! צודק?!"

 כשחזרתי הביתה חיכה לי זר חרציות ליד הדלת. בפתק שהוצמד הייתה כתובה מילה אחת: "מהקופים".

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: