אינוויקטוס, כלומר: בלתי מנוצח

בית הקולנוע לא היה מלא. ישבנו על כורסאות אדומות, מוטות מידי לאחור וראינו את הבלתי מנוצח.

יחד עם קבוצת הרוגבי, הפלגתי שוב לביקור חטוף באי של מנדלה, וחזרתי לתא שלו. הפעם לא התיזו על פני המים, ופינגווינים קטני קומה לא שוטטו לידי. כל השאר נשאר כשהיה לפני כמה שנים, כשהסתובבתי שם יחד עם רעי מהצוות הבינלאומי של ה-IOSD. גם הפחונים. תחושה של נוסטלגיה עלתה בי. התגעגעתי פתאום לנשים שפגשתי בהליכת הבוקר שלי, לבושות כמו בספרים על אוהל הדוד תום, ופניהן אל היקבים בסביבה של קייפטאון. אבל הן לא היו בסרט הגברי הזה. הגיבורים  היו גברים וחזקים. הנשים היו מאחוריהם כל העת.

לראשונה ראיתי והצטרפתי מרצוני את המסע שעשתה הקבוצה המנוצחת של דרום אפריקה עד שהגיעה לצמרת. יכולתי להשתמש בסרט כדי להעביר חומר בסדנא על מפגש תרבויות, על יצירת אמון, על בניית מנהיגות. נהניתי מאד ממה שיכולתי ללמוד מהמאמן של המאמנים, מנלסון מנדלה.

יחד עם זה הסרט עצמו היה רציני מידי, ללא סיבה.

מי שמעוניין להיזכר באפרטהייד, לחשוב קצת על מצבנו ועל המנהיגות החסרה, או מי שמעוניין בהגיגים על מנהיגות – ימצא בסרט עניין.

בשביל השאר – לא מדובר בסרט גדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: