מעברים

חשה בהם. מתבשלת אליהם. מעברים. לא רק שלי, גם של הסביבה שלי. הנה, בעוד 3 חודשים יוצא בן זוגי לגמלאות, האופן רשמי. משפיע. מאד משפיע. עולות שאלות כגון:

א. מה הוא יעשה עכשיו?

ב. האם יעבוד בחצי משרה כמו שהיה רוצה?

ג. שנים התרגלתי לבית שהוא שלי לגמרי מהבוקר בשעות המוקדמות ועד לשעות אחר הצהרים. נכנסתי בו ויצאתי ממנו מתי שרציתי, לאן שרציתי. עבדתי ליד המחשב וגם בחוץ. ומה עכשיו? איך זה לקום בבוקר ולגלות שיש עוד מישהו שישן, או אוכל איתי ארוחת בוקר? איך זה יהיה להיות בסוג של כמעט שבת כל יום?

ד. כמה אני רוצה לעבוד? יכולתי לפרוש גם כן, אבל אני לא מכירה את עצמי כפורשת. אני תמיד עובדת. אבל כמה לעבוד?

ה. איך החלוקה עכשיו בין המשימות?

ו. ואיך תהיה הבריאות?

כל השאלות האלה ועוד מעסיקות אותי, וזה עוד לא קרה.

עוד שלושה חודשים.. ובינתיים, ביום חמישי הקרוב אני בסדנת פרישה כבת זוגו, ומחכה לי גם סופשבוע של פורשים. נראה. נראה לאן החיים מתגלגלים עכשיו ולאן אני והוא מכוונים אותם.

פורים: בין העצוב לשמח

נתניה גלוב מקס. ליד הקופות עומדים אנשים כבר זמן רב. כמוני, ניסו חלקם להזמין בטלפון כרטיסים לקולנוע, אבל אחרי שמסרתי את כל הפרטים וגם את מספר כרטיס האשראי, חזרו ההוראות להסתובב כמו במעגל ושוב הייתי צריכה להקיש לאישור וחוזר חלילה. לא נאמר לי שאין כרטיסים. חשבתי שמדובר בתקלה טכנית, הייתי רחוקה ממחשב (אולי אני צריכה להסתובב איתו כל הזמן) ונסעתי לעמוד בתור. לא הייתי לבדי, ועוד אנשים התלוננו ולא ידעו אם חויבו או לא.

האישה הצעירה מאחורי הזכוכית, התווכחה שלא יכול להיות, אבל יכול להיות.

"שעה וחצי אני עומדת כאן, עכשיו אני רוצה רק לבטל, להיות בטוחה שלא חויבתי, ולא, אני כבר לא רוצה ללכת לסרט, לשום סרט". גם אני הרגשתי ככה, אבל לא זעמתי.

לא רחוק הייתה האפשרות הבאה: הבאולינג. הלכנו. היה צפוף, היו תקלות. אבל.. שני משחקים סיפקו את הנכדים שלי.

שמחתי לצאת למסעדה. המלצרים היו מחופשים וגם הלקוחות. נהניתי מאד מהמסעדה. מצב הרוח שלנו שופר בגלל השרות, היחס ואיכות האוכל. הילדים שמחו גם כן. התאים להם מאד מה שהיה ואיך שהיה. "עב בשר" הצילה בכל זאת את פורים.

אחר כך נסעתי לעפולה ושם החזרתי את הילדים, למכונית של אימא שלהם. והם הפליגו לדרכם ואני לדרכי.

יכול היה להיות שמח יותר, אבל מזל שהייתה גלידה בעפולה, לקינוח היום. מזל שהילדים פשוט יודעים להיות שמחים. כן פורים, לא פורים, כן כרטיסים, לא כרטיסים. יצאו מהשגרה שלהם, נסעו, חזרו.

צונאמי קשה בצ'ילה וקל במרפסת שלי

רואה את התמונות ושומעת את הקולות: צונאמי מחריב אנשים, בתים, רחובות ומי יודע עוד. איתני הטבע מפחידים. נזכרת שלפדיקוריסטית שלי יש בת בדרום אמריקה. נדמה לי שהיא אמרה לי שהיא בצ'ילה. מקווה שהיא ושכמותה בסדר גמור.

מהבית שלי נראה הים כמעט בצבע אדמה וחול בקצהו, ובהמשך הוא כחול כהה. אולי הוא מגיב על הרעש בקצה השני של העולם. אני מאמינה שהוא מוכרח באיזושהי צורה.

אחר כך אני יוצאת למרפסת המטבח, ורואה שכולה במים. ובמים צפים גם ביצים של יונים שהיו בקן שמאחורי המזגן. אני פוחדת שאם ארצה להפעיל את המזגן יהיה קצר.

משבן זוגי, פותח דרך למים, השמש יוצאת והמרפסת מתיבשת אני מגלה שהיונים שוב הומות. יכול להיות שיטילו ביצים נוספות.

איזה עולם. מה שנהרס ויוכל להיבנות – יבנה. אחרי זמן קצר של אבל. אולי קצת ארוך יותר מזה שהיה ליונים במרפסת שלי.

שני מרשמים קלים: מרק מהיר , סלט בריא

בוקר של חורף שחזר, ייתכן שיגיעו נכדים. צריך:

 מרק כזה שכל אחד יכול להתחמם בו, רגע לפני שיוצאים לסרט או הולכים לבאולינג. במקרר יש ירקות, וחזה עוף מופשר. וזה מה שיהיה: ממש עכשיו אני עומדת לחתוך את חזה העוף לרצועות, להכניס לסיר, להוסיף מים, לחתוך בצלים, גזרים, סלרי, וכרוב. להוסיף. להרתיח. לתבל, ואני מוכנה לקבל אורחים צעירים וחשובים מאד.

סלט בריא: זה יהיה כנראה מה שיינתן למבוגרים בנוסף. לא לשטוף את מעבד המזון, לרסק סלק חי, גזר, קולורבי, צנון. לתבל שמן זית ובלימון. אפשר גם זעתר. אני אוהבת את הסלט הזה. כמו שאמרתי – למבוגרים. 

ובין כה וכה – יצאה השמש.

בעקבות פריכיות אורז

הפריכיות מתגלגלות לאט. הספרים הולכים ואוזלים. כן מהדורה חדשה? לא מהדורה חדשה? אולי לתרגם חלק ולשלוח לחו"ל? מישהו ירצה בזה? תהיה הוצאה? האם זה יעלה? ואם כן – כמה?

ובינתיים קורים דברים:

הראשון:

רבקה'לה, נולדה לשכנה שלי, גיטל. זה היה כמובן מזמן, הייתי אז ילדה. בספר, פריכיות אורז, היא מצאה את עצמה ואת בני ביתה.

היא באה להשקה, והביאה עימה את בת דודתה, יעל, שאיתה למדתי בחוג לסוציולוגיה.

עכשיו רבקה'לה מזמינה אותנו לביתה, ובאירוע ישתתף גם אחיה, דוד'לה, ובנוסף כמובן יעל.

כתיבת הספר פותחת אופקים חדשים, מחדשת הכרויות. עברו יותר חמישים שנה מאז נפרדנו. היא הייתה תינוקת. שתינו נשים מבוגרות.

שני:

מלכה'לה, בת דודתי. הזמינה אצלי חתימה על הספר שקנתה חברה. נסעתי לכפר חסידים, בדרך מחיפה הביתה. זו הייתה הזדמנות מצוינת. חיפשתי את הצריף שבו גרו הוריה, וזמן קצר גם הורי, ובמקומו עומד בית אבן. הצריף איננו. רק העצים הגבוהים, הברושים, עדיין עומדים ובוהים במרכז, וזוכרים את הצריפים שהיו, את האנשים שהזיעו שם בעבודה קשה, ובלא מזגנים. ואילו אני עוד זוכרת את הפמוטים המבריקים של שבת. גם זה משהו. לחברה של מלכה'לה רשמתי כמה מילים של ברכה. שמחתי שקנתה.

שלישי:

אני רוצה לגשת לספריה ולהציע שם להזמין אותי לשוחח על הספר. יכול להיות מעניין מאד. אני גם רוצה לגשת למורשת. אולי משהו ליום השואה?

רביעי:

איכשהו אני יותר שלמה, פחות מחפשת בחוץ, מחפשת מבפנים את הספר הבא.

פפרצ'י בבית של אהוד ברק

יש הרבה דרכים שעיתונאים צריכים לללכת בהן כדי לעשות את עבודתם. אבל, האם יש צורך בהתנגבות מחופשת לבית של ברק?

אני בספק.

היום ראיתי כתבה מפורטת על מה שיש ואין בביתם של אהוד ונילי ברק, כולל הכניסות לבית, המחיר, ואפילו.. המשתנה.

איכשהו נדמה לי שלא מדובר באתיקה מזהירה, וכן, כן מדובר בניסיון לרצות מציצנים מצד אחד, ולהשיג מקום במסך הקטן מאידך.

חבל. סתם פפרצ'יות מיותרת והשתלחות בסגנון ריאליטי.

מי ירצה להנהיג מחר?

שימור אתרי מורשת: חשיבה לטווח קצר וצרות עין

אין משהו מזיק יותר לממשלה, לשילוב של חשיבה לטווח קצר עם צרות עין. אין.

ניתן היה לשער מראש שהחלטה כמו שהתקבלה על שימור אתרי מורשת, תביא בסופו של דבר את ההתנגדויות שעלו.

אין שום טעם בלשמר רק אתרי מורשת יהודיים. אפשר היה להוסיף עוד אתרי מורשת היסטוריים.

ישראל רואה את עצמה כמדינה שתיירות היא נדבך חשוב בכלכלתה, היא רואה את עצמה כמדינה ששומרת על חופש הדת. אבל כשאלה עולים על המדוכה, מסתבר שהשלטון הנוכחי הוא מוגבל, חושב לטווח קצר, ובצרות עין רבה. אין מספיק שיקולים כלכליים, אין מספיק שיקולים של אינטגרציה בתוך החברה הישראלית, ואין הרבה שיקולים כלל עולמיים.

והתגובה בהקדם.

החיסול בדובאי: לא בחרו אותי

לאט לאט אני מגלה שיש אפשרות שיותר מאזרחי המדינה היו מעורבים בחיסול הנ"ל. אותי לא בחרו וגם לא את הדרכון שלי. מה זה אומר? לא יודעת, אבל לדעתי יכול היה להיות מעניין לו המצב היה שונה.

החסרונות שלי נכון לעכשיו הם:

א. אין לי דרכון זר.

ב. השם שלי ישראלי מאד.

ג. אני לא אוהבת תחפושות…

וזהו. אולי אבחר למשהו אחר, כנראה פחות ג'יימס בונדי, וגם זה יהיה בסדר.

הנחיית קבוצות ותחושות של "היי!!!"

יש ציפיה שקבוצות תמיד תגמרנה בתחושה של רוממות רוח, או מה שקוראים לו "היי".

אני חושבת שקבוצה צריכה להיגמר בלמידה. אם יש גם תחושה טובה לאנשים – נפלא. אם לא – גם בסדר גמור.

מה אני רוצה שאנשים ירגשיו בסוף מפגש איתי?

רוצה שירגישו שמשהו השתנה בהם/אצלם, רוצה שירגישו שהיה נחוץ מה שהיה, רוצה שירגישו שיש משמעות לפגישה, רוצה שירגישו שהם עגולים /שלמים יותר, רוצה שירגישו שההשקעה הייתה שווה.

ואם הם דווקא בוחרים להיות עצובים – גם זה בסדר.

אסתר לעומת אתי, המהפכה שעברו השמות

פעם הייתה לשם משמעות, היה לו ניחוח משפחתי,  ניחוח של מסורת. אבל זה היה מזמן.

עכשיו אני יושבת בכיתה. המשתתפים מספרים את שמם, חבריהם חושבים על שאלות, ומכניסים אותן למעטפות אישיות. כל מעטפה מגיעה אל המשתתפים המספרים.

ועולה וחוזרת התופעה שכבר היכרתי בשנים האחרונות: אנשים רבים מדווחים ששמם מקרי, אין לו משמעות מיוחדת.  מקסימום משמעות: אימא שלי אהבה את השם, או: היינו עולים חדשים והיא לא ידעה איך לקרוא לי…

חלק קטן מדווח על משמעויות: השם שונה כדי להחלים, השם על שמה של סבתא, השם הוא אחד משני שמות ואחד מהם משמש בחו"ל, אבל… לרוב הגדול – אין משמעות.

ואני חושבת על שמי: איך החלפתי שם שיש מאחוריו סיפור יפה, כעין אגדה, על מלכה שהצילה אנשים רבים – בקיצור חסר משמעות? ולהוציא את תורכיה (שם השם אתי משמעותו "החיתי", העם התנכ"י) – רוב הארצות ששהיתי בהן אנשים אפילו לא יודעו להגות אותו? איך השפיע עלי לחץ קבוצתי של ילדים ומורים, וניסיון למחוק את הגולה ואת הסיפורים שמשכה אחריה ואיתה שנים רבות, בשם קצר כל כך, מהיר כל כך? כזה שאני יכולה להגיד עליו רק, שהוא קיצור של השם האמיתי?

אז כן, נולדתי באיטליה, ושם קראו לי אסתרינה (וגם זה לכשעצמו סיפור יפה), וכאן בארץ קראו לי אסתר, וכשנישאתי הוחלף לא רק שם המשפחה שלי, אלא גם השם הפרטי ונעשיתי אתי. וזהו שמי היום.

את המלכה, הממלכה ות ההיסטוריה עזבתי מאחור. נעשיתי עניינית. כמעט צברית.

הסטודנטים שאלו אותי למה אני לא מחזירה את השם המקורי. שאלה טובה מאד.