כסא ירוק. מה יכול להיות מעניין בו? אני מאתרת אותו בתוך הגיבוב שנראה מסודר יותר כשיש ביקורת, אבל עכשיו אין ביקורת והאנשים נינוחים. אני שואלת אם אפשר לשבת ויושבת. אני עייפה קצת. אפילו בכלא אפשר לנוח.
הנה ככה זה נראה כשאין שום פרטיות. 20 אנשים בחדר. מיטות מעל למיטות. פה ושם מישהו ישן, ואנחנו לא ממש מפריעים לו, מישהו מתיישב על המיטה העליונה.
החצר כמעט פתוחה לשמים, מה שמפריד בינה לבינם היא הרשת. חזקה. אי אפשר לנצח אותה.
אנשים בכתום עוברים לידנו, זה שאני מדברת איתו, ונתן את רשותו לשבת – רועד קצת בידיים. אומר שהבן שלו עוד מעט מתגייס. האם הבן בא לבקר? לא, הוא אומר, אני לא רוצה שיבוא, אני בא אליו פעם בחודש.
רק גברים מכאן עד קצה הגבול של העין. במכלאות. ביקור בכלא. הרגשתי את ההבדל.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה