הבוקר התחיל בבית קפה במתחם גן שמואל. שם הפרפרים היו מטפאורה בעבודה עם לקוחה. לא חשבתי שאראה אותם, אבל נזכרתי בימים ההם. אז, הייתי מביאה לביה"ס בדחילו ורחימו קופסת נעליים מרופדת בעלי תות, ומקבלת כמה תולעים חיוורות ורזות. התולעים האלה ישבו אצלי על מדף, ובכל יום הבאתי להן עלים טריים. והן אכלו וגדלו ושמנו והפכו לגולם. נדמה לי שהדרמה הגדולה שלי הייתה המעברים. לחכות שהתולעת תגדל. לחכות שהיא תהיה לגולם. לחכות שהגולם יהיה לפרפר. ולא שכחתי להאכיל. והם הפכו לפרפרים ועזבו אותי. והייתה פרידה עצובה עד למחזור הבא.
כשהסתימה הפגישה הפלגתי לדרכי לפגישה אחרת, למושב הבונים. גם שם הייתי לפני שנים, אבל מאז לא נכנסתי. עליתי על הגשר המוביל, והגעתי לסופר המקומי. ומשם לבית שבו הייתי אמורה לעבוד. ובדרך – היה פרפר לבן אחד שקיבל את פני. וציפורים עפו, איכשהו הרגשתי שאני עובדת במקום הטוב ביתר בעונה הזו. וכשיצאתי לדרך – שוב עבר על פני פרפר לבן (לבנין הכרוב, אולי?), ועל הארץ עמדו הרקפות חיוורות וכמעט זקופות.
הפגישה הבאה הייתה בכרמל. עצרתי בדרך פרויד. לא התאפקתי: חטמית זיפנית בגוון ארגמן כהה, פשתה שעירה פרחה בורוד, לוטם פרח בלבן. התבוננתי בכל המרבד הפרחוני הזה, נדקרתי קצת בקידה הצהובה והקוצנית. וידעתי שאין מה לחכות. צריך לצאת. לא שבת היום. סתם יום עבודה.
פרפרים לא קיבלו את פני שם, אבל הזכרונות מהכתה הביולוגית של תיכון קריית חיים, והמורה הקשישה והאלגנטית שלי, תרצה, איתה צעדנו על משטחים כאלה בעבר – עלו בי. והתגעגעתי מאד. היו ימים שהגדרתי צמחים וזו הייתה המטלה הכי מאתגרת שלי: לדעת לזהות את הצמח במבחן הבגרות.
מאז השתנו האתגרים, ואני זוכרת ימים של פרחים, ימים של פרפרים. ומתנסה בהם רק בקטן.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה