בעקבות הסרט: תלוי באוויר, עם ג'ורג' קולוני

סטודנט שלי, אמיר, המליץ לי ולסטודנטים אחרים, לראות את הסרט. הלכנו.

נזכרתי: היו ימים שרציתי להיות גלובלית בתעסוקה שלי, התאים לי מאד. רציתי את העולם הגדול. וגיליתי אותו על שתי הפנים שלו, גם אלה הכוללות: שדות תעופה משמימים, דמויות חולפות ובאות שהיחסים שלי איתן שטוחים, ארוחות שאף אחת לא בנויה ממשהו מוכר, ארוח של אנשים שלעולם לא אפגוש שוב וכך הלאה. ארגונים שנכנסתי אליהם ויצאתי מהם, ואני כבר לא זוכרת את שמם.

ישבתי בחלק הראשון של הסרט, וחייכתי, כאילו החזירו אותי לאחור.

בהמשך חייכתי פחות. יש קושי נוראי לעבוד בתפקיד של "לשחרר אנשים" ממקום עבודתם. זה קצת כמו לשחרר אנשים מן העולם, להיות הרופאים שמודיעים שימיהם קצובים. לא לחינם לא רציתי להתעסק עם מה שאנחנו קוראים לו "down-sizing".

יש קושי גדול נוסף, לגלות שהארגון שעובד נתן לו חלק גדול מחייו, ואכפת היה לו ממנו וממה שקורה בארגון עצמו ולחברים בו, מקבל מן תחושה של כתף קרה, אף אחד מוכר לא בא לדבר איתו, להיפך: זר אומר לו במילים יותר או פחות יפות, לארוז את עצמו וללכת הלאה.

לדעתי, מתחיל להגיע הזמן שעושי סרטים מסתכלים על רוע ארגוני ועל ארגונים רעים. הסרט לא מתמקד בזה מספיק, אבל אפשר להריח את הרוע.

אהבתי מאד בסרט, את ההיפוך בתפקידי המין: לאישה יש קשר בבית: בעל וילדים. לגבר אין. היא זו שאיננה נאמנה.  שניהם מתחילים ממקום משוחרר מרגש, הוא מתרכך ופניו לאהבה הגדולה והמתבדה.

בתווך עוברת דמותה של המשלבת: מי שסיימה לימודים בהצטינות, הסכימה להתקרנף למען אהבה לחבר, התחילה במסע שלה, וגילתה שלא הכל דבש.

מעניין אם כי לא מרתק.