קפצתי החוצה, בין לבין וערכתי צעידה על הכביש שבין בתי פולג לים. החרציות הרימו ראש. ראיתי זאת במו עייני. לא עזרו כל הבניינים שקמו, הן נלחמות עד הראש הצהוב האחרון שלהן, בכל מקום שאפשר, בכל אי תנועה כמעט, שעוד לא נכבש על ידי הגננים של העיריה. פה ושם ראיתי גם סביונים. כמובן, קטנים יותר, וגם הם לא מוותרים. שיחים זחלו על הרצפה, בצבעי כחול ודומיו, אני מניחה שהם חד שנתיים, לא ידעתי להגדיר את שמם, אבל ראיתי שיש ממשפחת המצליבים וממשפחת השפתניים.
היה חם מידי ואין לי הרבה זמן, אבל האביב פרץ, והייתי צריכה לחגוג איתו.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה