נתניה גלוב מקס. ליד הקופות עומדים אנשים כבר זמן רב. כמוני, ניסו חלקם להזמין בטלפון כרטיסים לקולנוע, אבל אחרי שמסרתי את כל הפרטים וגם את מספר כרטיס האשראי, חזרו ההוראות להסתובב כמו במעגל ושוב הייתי צריכה להקיש לאישור וחוזר חלילה. לא נאמר לי שאין כרטיסים. חשבתי שמדובר בתקלה טכנית, הייתי רחוקה ממחשב (אולי אני צריכה להסתובב איתו כל הזמן) ונסעתי לעמוד בתור. לא הייתי לבדי, ועוד אנשים התלוננו ולא ידעו אם חויבו או לא.
האישה הצעירה מאחורי הזכוכית, התווכחה שלא יכול להיות, אבל יכול להיות.
"שעה וחצי אני עומדת כאן, עכשיו אני רוצה רק לבטל, להיות בטוחה שלא חויבתי, ולא, אני כבר לא רוצה ללכת לסרט, לשום סרט". גם אני הרגשתי ככה, אבל לא זעמתי.
לא רחוק הייתה האפשרות הבאה: הבאולינג. הלכנו. היה צפוף, היו תקלות. אבל.. שני משחקים סיפקו את הנכדים שלי.
שמחתי לצאת למסעדה. המלצרים היו מחופשים וגם הלקוחות. נהניתי מאד מהמסעדה. מצב הרוח שלנו שופר בגלל השרות, היחס ואיכות האוכל. הילדים שמחו גם כן. התאים להם מאד מה שהיה ואיך שהיה. "עב בשר" הצילה בכל זאת את פורים.
אחר כך נסעתי לעפולה ושם החזרתי את הילדים, למכונית של אימא שלהם. והם הפליגו לדרכם ואני לדרכי.
יכול היה להיות שמח יותר, אבל מזל שהייתה גלידה בעפולה, לקינוח היום. מזל שהילדים פשוט יודעים להיות שמחים. כן פורים, לא פורים, כן כרטיסים, לא כרטיסים. יצאו מהשגרה שלהם, נסעו, חזרו.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה