אז מי לא רלוונטי? זקנים (פחות במשפחות מזרחיות), עניים, מיעוטים, נשים, אלה שחיים בפריפריה, לא משכילים, עובדים זרים (גם אם הם גרים בתל אביב), עולים חדשים או מהגרים אחרים, נוער שוליים, נרקומנים, אולי גלעד שליט?
ומי רלוונטי? צעירים (לא צעירים מידי), גברים, עשירים, אלה שחיים על הבמה ולא מאחורי הקלעים, אלה שנקראים מלח הארץ וגרים במרכז או בישובים מבוססים מאד, ותיקים (כאלה שיש מאחוריהם דורות של ילידים – בתנאי שהם לא מיעוטים), אובמה. אולי גלעד שליט?
בעקבות המודעות לדינמיקות של פסח, ובעקבות הסרט: "פריחת הדובדן", קמתי הבוקר עם המחשבה על הכאב באי רלוונטיות של חברים במשפחה. בסרט מתוארת בעצב התקשורת הקשה בין חברי המשפחה. הדור הצעיר, ואין בהם אף צדיק אחד, חש שההורים הם עול, ובשביל ההורים יש משום תחושת השפלה לא מדוברת בנוכחות שלהם בבית צאצאיהם. כולם עסוקים מידי. כולם לא רוצים ולא יכולים להפנות משאבים מספיקים להורים המבקרים בביתם.
נדמה לי שבפסח יש הבלטה של אי רלוונטיות של קרובים. את מי לא רוצים בסדר? מי הוא עול? מי מיותר? מי מכביד?
ומנגד עולה השאלה השנייה: מי הוא יקיר המשפחה? את מי רוצים מאד? את מי כולם רוצים?
חושבת…
מפתיע. בכל פעם מפתיע מחדש. המטמורפוזה שמתרחשת אצל גבר שנראה מרוכז בעצמו ובהרגליו, לאוהב נוגע ללב, שמוכן לצאת מדלד אמותיו ולחלום – נפלאה. מאוירת, מצולמת ומשוחקת בידי אומנים. התרגשתי. אהבתי את הדמויות והמפגשים המשפחתיים. הצטערתי שאנשים לא פוגשים זה את זה, במיוחד הצטערתי עבור הקרובים. חלמתי עם הגיבורים. ממליצה בפה מלא. כל מי שרומנטיקה, נופים, משפחה – מדברים אליו. ממליצה במיוחד לאנשים שעברו את אמצע החיים, אבל במחשבה שנייה: לכל מי שיש לו הורים מבוגרים – גם.
יפן היא חלום שגם אני רוצה להגשים. הזדהיתי.
היה סדר. לא קראנו את ההגדה. זה היה ידוע מראש.
לא היו ילדים קטנים. היו אנשים צעירים בגילאי 27-35, והיו שלושה צעירים פחות: אנשים מעל גיל 60. זהו.
אחד המבוגרים, שהיה נוכח נעדר, נמצא בבית חולים כבר שבוע כשהוא מורדם. מחר יעירו אותו אחרי ניתוח נוסף.
שמחתי שהיינו שם. למשפחה חמודה כזו, להיות בסדר לבד, לא פשוט. במקור – הם הזמינו אותנו. אף אחד לא שיער איך יתהפכו הדברים. מה שמלמד אותי שוב איך החיים יכולים להתהפך וכדברי אימי ז"ל: "דער מענטש טראכט אונד גאט לאכט", כלומר: האדם מתכנן ואלהים צוחק. אז התכנון היה אחר. ואלהים כנראה צחק עלינו.
שוב שמתי לב ליכולת המופלאה שלנו להדחיק, להכחיש מציאות. לפחות ליד השולחן, הרמנו כוסית, צחקנו. נגסנו המצה ובשאר הירקות.
הכי פשוט היה להגיע הביתה. יצאנו, ומהצד השני של הכביש, היה הבית שלנו. בלי פקקים…
"אבא מת חמש שנים אחרי אימי, בבית החולים, והוא כמעט בן שמונים.
שמחתי שחגגנו יחד פסח אחרון. הוא לא רצה שנערוך בחדרו סדר פסח, מחשש להפרת סדרי בית החולים. אבל אחי ואני קיבלנו רשות מהאחיות, אספנו את ילדינו, סגרנו את הדלת שבודדה אותנו מהמעטים שנשארו בבית החולים בחג, הגבהנו את מיטתו לכדי ישיבה כמעט, פרסנו על המיטה מפה גדולה, העמדנו נרות קטנים ודלוקים על הארונית שלידו, הגשנו צלחת נוקשה וחד פעמית עם ביצה קשה, זרוע, חרוסת, מרור וכרפס. "מה נשתנה הלילה הזה…" שרנו בשקט. אכלנו דגים, שוקי עוף שקצותיהם כוסו בנייר כסף, תפוחי אדמה קטנים ואפויים, תפוחי עץ ממולאים באגוזים וצימוקים, אפויים אף הם.
ליווינו הכול בשירים… והכול נעשה כמעט על קצות אצבעות. לא העזתי להביא מצלמה, אבל להפתעתי אבא שאל לבסוף למה אני לא מצלמת.
מיקדתי את עיניי וחרתי את תמונת הסעודה האחרונה: אבא יושב-שוכב בראש השולחן-המיטה שלו – כשהוא הכי קטן משהיה אי-פעם.
אור אחרון בעיניו".
מתוך: "פריכיות אורז", עמ' 94.
שינתי את התכניות שלי כדי לראות את פוליקר. גם ירון לונדון התרגש. ומה קיבלתי?
א. נוסטלגיה. קריית חיים. אי אפשר היה להגיע לקולנוע היובל בלי לעבור את האזור שפוליקר גר בו. התבוננתי יחד עם הרבה אחרים איך הדברים השתנו וגם איך הם לא השתנו בכלל.
ב. ראיתי שוב את אימא של יהודה. הכרתי אותה היטב. לא החלפתי איתה אף פעם מילה, אבל היכרתי מראייה. אישה ענקית בגודלה. ופני יהודה פוליקר היום כפניה אז, רק שהצבעים שלה כהים יותר. היה לה קול צרוד והיא הייתה כריזמטית. אי אפשר היה שלא לראות אותה.
ג. ועוד זכרונות: המשפחה שלו הייתה חלק מקבוצה קטנה של עולים שהגיעו מיוון. מיועט בקרב האשכנזים, שהיו עיקר ניצולי השואה שנשתלו שם. אצל אחד מהם, שניצל את מיקום הבית שלו, והפך את אחד החדרים לחנות שפונה החוצה, הייתי קונה גרעינים.
ד. הוא נחשף ולא נחשף. התנועה המענינת הזו של מי שכבר רוצה לספר לכולם את מה שסיפר להוריו בגיל עשרים ושבע לבין התנועה להרחיק את הרצון הזה – היא הדרמה של הסיפור כפי ששודר בערוץ 10.
בשבילי, הייתה כאן שוב חוויה נוסטלגית. גם אני לא נשארתי בקריית חיים. כמו פוליקר, מצאתי את דרכי החוצה, שלא דרך המוזיקה. מקום קשה הייתה הקרייה של אז, והחלק המערבי במיוחד.
מאז עברו מים רבים ואנשים טובים יצאו משם, אנשים טובים יצאו משם בעתיד. נכון. הקרייה המערבית לא שוכנת ליד כיכר המדינה. אז מה?
חנויות הציוד המשרדי שוקטות. אין כמעט לקוחות. לעומת זאת, חנויות אחרות עושות את החג שלהן: מזונות, מתנות, תמרוקים – חנויות מלאות. למטה מוכר לי הילד את נץ החלב שיחזיק מעמד חודשיים (זה לא מה שקרה בפעם האחרונה..), ובדרכים הכל סואן ולא צפוי. חשבתי לעצמי שהנה אני יודעת מתי יש פקקים ומתי אין, אבל עכשיו הם מפתיעים אותי בשעות שונות ובכיוונים שונים.
יצאתי ביום ו', לסרט עם נכדי. שתי תאונות פגשנו: האחת בכיוון לדרום, והשנייה בכיוון צפון. גם התאונות הן חלק מהאוירה. אולי צריך לאסור תנועה בחג. יוכרז עוצר. איכשהו נראה לי שזו הדרך היחידה למנוע תאונות. עם ישראל הרי לא יוותר על אופיו התוקפני. כי מה קרה?
ולכן, כנראה שגם בחג הזה, יהיו כאלה שנהיגתם תפר את האוירה החגיגית, וחלק מהמתנות לא יגיעו ליעדן. חבל.
נכון. אני מחפשת מילים. מילים אומרות הרבה.
הן יגידו לי מה קורה בארגונים שאני נכנסת אליהם, גם אם האנשים שאמרו אותן כבר לא נמצאים שם.
במשך שנים רבות סיפרו לי אנשים, שמצאו את המילים שלי במקום עבודה שעזבתי. זה היה נחמד. לא חשבתי שהן משהו, אבל המוצאים חשבו אחרת. שמחתי.
עוד מעט אוריד כרך שבו פורסמו דבריו של אבי.
אני שמחה שיש לי אותו. מילים הן עקבות של נעדר, אומרת רות נצר. ואני מסכימה איתה.
ערב. כמעט שאין סטודנטים, ובמגרש החניה הסמוך כבר אין שומרים. חנינו רחוק כי לא האמנו שכל כך יהיה ריק. בית התפוצות מאיר באור חלש את הסביבה. אומרים שאין מקומות מסומנים ואנחנו נכנסים לאולם. המקהלה בחזרה. אנשים נראים על הבמה בלבוש יומיומי, רגיל. שום דבר חגיגי חוץ מזר פרחים גדול שמונח על הבמה. איש עם כיפה גדולה לראשו נכנס גם הוא, אנחנו מחליפים דברי תשבחות למתאמנים, והוא מספר שאימו בת ה-98, חיה עדיין, והיא ילידת גרמניה, הוא עצמו מכפר חסידים. עיני אורות: כפר חסידים? הדוד שלי גר שם בעבר, והוא כמובן מכיר אותו, את בת דודתי שנשאר שם. ולא רק זה, יש לו מכונה לחיתוך גבינה שקיבל בירושה מאחד מבני המשפחה…
היום הוא מקים שם עיירה יהודית, דווקא מזרח אירופאית (www.shtetl.co.il).
האולם התמלא, המקהלה חוזרת, כולם לבושים בהקפדה: הגברים בחליפות ובעניבות פפיון, הנשים בבגדים כהים ועליהם צעיפים בירוק. כולם מסורים לרעיון של החיאה והפצת מוזיקה יהודית בגרמניה ובמקומות אחרים. אף אחד מהם לא יהודי. הסולנים זמרים מקצועיים, ובאים מבתי האופרה של לייפציג, ברלין, ציריך. הזמרים אינם עוסקים בזמרה באופן מקצועי, אם כי אולם הכשירו את עצמם לשיר מקצועית.
הם הפליאו בשירתם, שומרים על מבטא אשכנזי, מתאמצים על מבטא ישראלי בשירים בעברית. הקהל השתגע על השירים באידיש שהושרו במחצית השניה, והצטרף במחיאות כפיים. בחלק הראשון היו בעיקר זמירות של בית כנסת, שמשמרים את התפילות שהושרו בלייפציג ובאירופה המזרחית במאה ה-19. את אלה לא הכרנו, אבל הקול, הנעימה, ההתרגשות, הזכירו את שהיה וחרב.
ריגוש מיוחד עבר בקהל כשאחד ההדרנים היה: דאס שטעטעלע ברענט. מחיאות הכפיים לא היו רמות. היה הרבה עצב. יש משהו מאד מיוחד בזה שגרמנים שרים את השיר הזה. אמביולנטי ויפה כאחד. הרגשתי שנכון לשמר, שמחתי מאד שמשמרים. שמחתי שגם לגרמנים יש חלק בזה. המקהלה נוסדה ב1962, ע"י החזן וורנר סנדר. אחרי מותו לקח על עצמו הלמוט קלוץ לנהל אותה.
היה לי קשה לעזוב…
ירדנה כהן הייתה דמות מוכרת בחיפה. חולפת על פני בשדרות הנשיא, בחצאיות ארוכות, שערות פזורות. לא יפה, חטובה, לבדה. הרקדנית.
יום אחד החלטתי לרקוד בסטודיו שלה. לבשתי בגד ריקוד. נכנסתי. אפלולית בחדר הגדול. חימום. כולנו רוקדות. והנה אנחנו מגיעות לתרגיל שלעולם לא אשכח. הרוקדות עומדות סביב, וכל אחת בתורה, נכנסת פנימה וחוצה אותו באלכסון, מן הקצה אל הקצה. ולא סתם חוצה, לא סתם הולכת, כל אחת בוחרת את התנועה שלה. התנועה הנבחרת זורמת. כל רוקדת – מדברת את שלה, ללא מילים, רק תנועה, ורק שקט, הקשבה.
אני זוכרת את המבוכה שלי, את חוסר הבטחון שיצקתי בתנועה שלי. את הרווחה שהרגשתי שהגעתי שוב למקום שלי בתוך הקבוצה. אני זוכרת כמה ארוך היה האלכסון הזה בחדר, האלכסון הארוך ביותר אי פעם. אבל בסופו של דבר נעתי, והגעתי.
כל האחרות נראו לי מרפרפות, בקלות. בסופו של דבר חזרה נשמתי אלי.
בתחושות האלה לא התנסיתי שוב. זו הייתה תערובת של פחד קהל עם צורך להציג מי אני באמת, לא במילים. וזה היה הרבה.
אני חושבת לעצמי היום שקל לי בדרך כלל לעמוד לפני קהל. את שורשי ההתמודדות אפשר אולי למצוא כבר אז, בסטודיו של ירדנה כהן.
מודה לה, ושיהיה לה במזל!
החיים בארגונים 