פרס ישראל לירדנה כהן, בת המאה

ירדנה כהן הייתה דמות מוכרת בחיפה. חולפת על פני בשדרות הנשיא, בחצאיות ארוכות, שערות פזורות. לא יפה, חטובה, לבדה. הרקדנית.

יום אחד החלטתי לרקוד בסטודיו שלה. לבשתי בגד ריקוד. נכנסתי. אפלולית בחדר הגדול. חימום. כולנו רוקדות. והנה אנחנו מגיעות לתרגיל שלעולם לא אשכח. הרוקדות עומדות סביב, וכל אחת בתורה, נכנסת פנימה וחוצה אותו באלכסון, מן הקצה אל הקצה. ולא סתם חוצה, לא סתם הולכת, כל אחת בוחרת את התנועה שלה.  התנועה הנבחרת זורמת. כל רוקדת – מדברת את שלה, ללא מילים, רק תנועה, ורק שקט, הקשבה.

אני זוכרת את המבוכה שלי, את חוסר הבטחון שיצקתי בתנועה שלי. את הרווחה שהרגשתי שהגעתי שוב למקום שלי בתוך הקבוצה. אני זוכרת כמה ארוך היה האלכסון הזה בחדר, האלכסון הארוך ביותר אי פעם. אבל בסופו של דבר נעתי, והגעתי.

כל האחרות נראו לי מרפרפות, בקלות. בסופו של דבר חזרה נשמתי אלי.

בתחושות האלה לא התנסיתי שוב. זו הייתה תערובת של פחד קהל עם צורך להציג מי אני באמת, לא במילים. וזה היה הרבה.

אני חושבת לעצמי היום שקל לי בדרך כלל לעמוד לפני קהל. את שורשי ההתמודדות אפשר אולי למצוא כבר אז, בסטודיו של ירדנה כהן.

מודה לה, ושיהיה לה במזל!