געגוע – סדר אחרון עם אבי

"אבא מת חמש שנים אחרי אימי, בבית החולים, והוא כמעט בן שמונים.

שמחתי שחגגנו יחד פסח אחרון. הוא לא רצה שנערוך בחדרו סדר פסח, מחשש להפרת סדרי בית החולים. אבל אחי ואני קיבלנו רשות מהאחיות, אספנו את ילדינו, סגרנו את הדלת שבודדה אותנו מהמעטים שנשארו בבית החולים בחג, הגבהנו את מיטתו לכדי ישיבה כמעט, פרסנו על המיטה מפה גדולה, העמדנו נרות קטנים ודלוקים על הארונית שלידו, הגשנו צלחת נוקשה וחד פעמית עם ביצה קשה, זרוע, חרוסת, מרור וכרפס. "מה נשתנה הלילה הזה…" שרנו בשקט. אכלנו דגים, שוקי עוף שקצותיהם כוסו בנייר כסף, תפוחי אדמה קטנים ואפויים, תפוחי עץ ממולאים באגוזים וצימוקים, אפויים אף הם.

ליווינו הכול בשירים… והכול נעשה כמעט על קצות אצבעות. לא העזתי להביא מצלמה, אבל להפתעתי אבא שאל לבסוף למה אני לא מצלמת.

מיקדתי את עיניי וחרתי את תמונת הסעודה האחרונה: אבא יושב-שוכב בראש השולחן-המיטה שלו – כשהוא הכי קטן משהיה אי-פעם.

אור אחרון בעיניו".

מתוך: "פריכיות אורז", עמ' 94.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: