פוליקר – חויה אישית

שינתי את התכניות שלי כדי לראות את פוליקר. גם ירון לונדון התרגש. ומה קיבלתי?

א. נוסטלגיה. קריית חיים. אי אפשר היה להגיע לקולנוע היובל בלי לעבור את האזור שפוליקר גר בו. התבוננתי יחד עם הרבה אחרים איך הדברים השתנו וגם איך הם לא השתנו בכלל.

ב. ראיתי שוב את אימא של יהודה. הכרתי אותה היטב. לא החלפתי איתה אף פעם מילה, אבל היכרתי מראייה. אישה ענקית בגודלה. ופני יהודה פוליקר היום כפניה אז, רק שהצבעים שלה כהים יותר. היה לה קול צרוד והיא הייתה כריזמטית. אי אפשר היה שלא לראות אותה.

ג. ועוד זכרונות: המשפחה שלו הייתה חלק מקבוצה קטנה של עולים שהגיעו מיוון. מיועט בקרב האשכנזים, שהיו עיקר ניצולי השואה שנשתלו שם. אצל אחד מהם, שניצל את מיקום הבית שלו, והפך את אחד החדרים לחנות שפונה החוצה, הייתי קונה גרעינים.

ד. הוא נחשף ולא נחשף. התנועה המענינת הזו של מי שכבר רוצה לספר לכולם את מה שסיפר להוריו בגיל  עשרים ושבע לבין התנועה להרחיק את הרצון הזה – היא הדרמה של הסיפור כפי ששודר בערוץ 10.

בשבילי, הייתה כאן שוב חוויה נוסטלגית. גם אני לא נשארתי בקריית חיים. כמו פוליקר, מצאתי את דרכי  החוצה, שלא דרך המוזיקה. מקום קשה הייתה הקרייה של אז, והחלק המערבי במיוחד.

מאז עברו מים רבים ואנשים טובים יצאו משם, אנשים טובים יצאו משם בעתיד. נכון. הקרייה המערבית לא שוכנת ליד כיכר המדינה. אז מה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: