שלוש יריות

המשטרה כבר חסמה את הרחוב שמגיע לבית הקברות והפנתה אותנו לרחוב בנימין. אפשר היה להרגיש כבר בתנועה הערה, שהנה, אנחנו מתקרבים לרגע.

ברחובות הסמוכים עמדו בשקט מוכרי הפרחים, אלה שהמשטרה גרשה מהרחובות הסמוכים יותר. כיודעי דבר ומנוסים לא נעצרו לידם אנשים, והמשיכו ללכת. ואכן, ממש ליד בית הקברות, עמדו חניכי תנועות הנוער ומסרו לנו פרחי אלמוות סגלגלים, ואחרים נתנו לנו את ה"בול" הקטן שהדבקנו לבגדינו ועליו המילה יזכור. אפשר היה לראות את הבאים, בצבעיהם השונים, מפנים חלק מהבגד, למילה יזכור, על רקע הכחול, והפרח האדום. אני שמתי אותו בצד שמאל, ליד הלב.

אחר כך התקרבנו לקבר "שלנו". היינו הראשונים. איש הנדסה קרבית כבר ייצג את החיל, ושוחחנו. הוא כבר 16 שנים בתפקידו. נראה צעיר. מבטא רוסי כבד. קל בתקשורת בינאישית. עזבתי אותו והתמקמתי על הגדר הנמוכה. מהנסיון אני יודעת שיהיה צפוף מאד.  ממש עוד מעט. חיילים מחלקים מים קרים בבקבוקים. אנשי העזרה הראשונה ממוקמים משמאלי.

והנה, באים ההורים, והחברים שהולכים ומתבגרים, והנערים, בעיקר אלה שהיו איתו והם כבר לא נערים, וגם הסבתא ניצולת השואה מצטרפת. הקבר הולך ומתמלא בזרים ובאנשים, ובקבר של החייל הסמוך – כבר אין אף אחד.

שנים אני מסתכלת על הקבר של החייל הסמוך. הוריו, עולים מרוסיה. אבא רופא, אימא אחות. האב לא מצא כאן עבודה כיוון שלא עבר בחינה. עומדת לה בדרך כלל המשפחה הזו, בשקט, באלגנטיות. האב נוהג להגיע בחליפה. מעולם לא דיברתי איתם.

קרוב לשעה 11:00 אני רואה שחלק מהמשפחה המצומצמת של החייל האחר הגיעה גם כן, האב חסר. הנוכחים כבר עומדים, וכמעט שלא נשמע דברם. שקט. מחכים לצפירה. והיא באה, ורק קול אחד מלווה אותה, קול של אישה שפורצת בבכי קשה. ואליה מצטרפת עוד אחת. שתי נשים בוכות בקול, השאר בשקט.

אומרים את מה שמקובל: קדיש ואל מלא רחמים, והקהל עונה בבת אחת ובקולות גבריים "אמן" שנשמע לי יותר כמו "מן". ואחר כך מדבר יובל שטייניץ, ובקושי שומעים אותו והדיבור של הקהל מתגבר ואני לא אוהבת את הרעש הזה.

שלוש יריות נשמעות, של משמר הכבוד, ושוב משתרר שקט. הטקס נגמר. ציפורים מבוהלות עפות לשמים. העצים הכבדים מצלים. צריך להיזהר במדרגות ובשבילים. אישה אחת שידעה ימים יפים יותר אוספת בקבוקי מים ריקים שנשארו לתוך שק פלסטיק גדול. 25 אג' לבקבוק. אולי תעשה כאן היום איזה 20 שקל. אולי יותר אם יהיה לה מזל. אני שוכחת לתרום לה את שלי.

אני חוזרת הביתה עצובה. בדרך אני מתבוננת במכוניות שחסרות דגלים. בחניה של הבית שלי אין דגל אחד על אף מכונית. נדמה לי שבשנה הבאה כבר לא יתאמצו ילדים ממוצא אתיופי למכור דגלים בצומת.

הצרכנים רוצים היום משהו אחר.

בעוד 3.5 שנים מתגייס הנכד הראשון שלי לצבא. הייתי רוצה שכבר לא יהיו מלחמות..