היא עמדה וישבה על הבמה. מיקרופון לידה. היא קמה. היא ישבה. היא הקרינה. היא השמיעה. היא ניגנה. היא השתתקה.
באולם מלא ישבו בעיקר אנשים מבוגרים, אבל לא רק.
מופע של אישה אחת. בידור, היסטוריה, מוזיקה, מחקר.
וממש מן השאול, בין כל הגלגולים של התקווה, נשמעת שירת ניצולי ברגן בלזן. חצי שירה, שלושת רבעי צעקה. הכי מרגש. הכי כואב.
ואחר כך ממשיכה התנועה. והנורמליות חוזרת לאולם. ואסתרית שוב קמה מן הפסנתר, ושוב חוזרת ומנגנת, שוב מסבירה.
ערב אחר. והבוקר שאחריו היה אחר גם כן.
להשאיר תגובה