שבוע אפלפלד: המלחמה שהייתה והמלחמה שתהיה

לפעמים צריך להיכנס לבונקר. ליער. כך קרה לגיבורים בספר של אפלפלד ב"והזעם עוד לא נדם".   היציאה ממצב המלחמה התרחשה בהדרגה:

בפרק 34 הוא פותח ב: "הרעמים מתעצמים באופק והאורות בוהקים.."

בפרק 35 הוא פותח ב: "לאחר מכן פסקו הרעמים, השמים התבהרו.."

בפרק 36 הוא פותח ב: "לפתע הופיעה שמש גדולה בשמים.."

בפרק 37 הוא פותח ב: "הישועה כהרף עין.. אך יצאנו מן היער.."

אצל אפלפלד המלחמה נגמרת וצריך לטפל בתוצאותיה.

פה, בארץ, המלחמה לא נגמרת אף פעם. קרבות קטנים ניטשים פה ושם. מלחמה בעצימות נמוכה. היום זה המשט.

איכשהו, הייתי רוצה לקום בוקר אחד ולומר את המשפטים שלו, האחרונים שציטטתי. הייתי רוצה שיגידו לי שהייתה מלחמה ואין עוד.

ובינתיים מדווחים על מותם של חמשה עשרה מנוסעי המשט, ולא ברור אם זה סופי. ואין שמש גדולה בשמים, סתם חם.

שבוע של אפלפלד: המרתף וההדחקה שלו, המכתב הנעלם של אבי

לאפלפלד קרה נס. רוב האנשים מדחיקים את מה שקרה, בוודאי אחרי השואה, ובונים להם מן מרתף סביב הבטן. הם עושים את זה כדי לבנות את ההווה, אבל אי אפשר ללא העבר. פשוט אי אפשר.

מכאן, אפשר לראות את אפלפלד חוזר וחוזר אל הדברים, שהשאירו לו שריטה, צלקת. יש שאמרו לי שהוא חוזר אל אותו הדבר. זה נכון לגבי כל הסופרים. כולם מספרים בעצם רק סיפור אחד.

הספרות היא הדרך להתחבר לעבר, להווה ולעתיד.

אפשר לשמוע את זה ועוד ב:

http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/lomdim-s1/VOD-1a800440e14fe11004.htm

ולרגע קטן אני רוצה לעבור למכתב של אבי, שהגיע אלי באמצעות הארכיון הציוני. היום מלאו בדיוק 64 שנים להיכתבו. הנה, הוא לפניכם, בחלקו. גם הוא ניצול. גם הוא כתב אבל נעצר. חבל.

רומא, 30.5.46

 חברים יקרים שלי. קיבלנו את המכתב האהוב שלכם. משמח אותנו שאתם בריאים כיוון שזה מעל לכל. אנחנו בריאים. אתמול, ב-29, הייתי בסנטוריום אצל הודס. אני נוסע אליה בכל יומיים. היא עייפה מאד. אל תחשבו שכל מי שנמצא בסנטוריום הוא חלש מאד. זהו רק מקום להבראה, כדי לנוח קצת, כיוון שעד לחודש השלישי היא הרגישה מעט רע עם האוכל. גם הכנת האוכל והבישול הייתה קשה לה, אבל היום היא מרגישה כבר הרבה יותר טוב, כיוון שבסנטוריום לא צריך לבשל, וקל מאד בכל המובנים (?), אלא שאי אפשר להישאר שם יותר מחודש. ב- 14.6 היא חוזרת לרומא. הצטלמנו. אני שולח 3 פוזות לשלמה, גלויה לישראל, וגלויה לכם. הכל בסדר אבל היינו כבר רוצים להיות במקום אחד ולא לנדוד במקומות זרים! אלה כבר חודשים גבוהים יותר. אני מקווה שלא ייקח עוד הרבה זמן… אצלנו כל יום הוא כמו חודש, כי בכל יום ובכל שעה אנחנו חושבים רק על הבית שלנו וזה מתיש אותנו מאד. האם זה לא מעט בשבילנו 6 שנים של סבל.. האם נתנו מעט דם בכל העולם? למה? הכל בגלל שלא הבאנו את הראש ל… בגלל שאנחנו גאים בזה שהכבוד של העם שלנו… שילמנו הרבה מאד: קודם כל עם… העם היהודי… כמעט… לחיות באופן נורמאלי כמו כולם … בריות אנושיות… שנית, הרצון לבוא לארץ שלא בכח של הצהרת בלפור, אלא לבוא לארץ כי היא שלנו כמעט לתמיד (מתמיד?) והיא תישאר הבית שלנו. ועכשיו קיים (?) גם הבית האיטלקי שלנו.. השני… בגלל הבחירות. אחד רוצה רפובליקה, השני רוצה מונרכיה, אל תשאלו מה קורה על שולחנות וכסאות: הפרופגאנדה גדולה מאד. יכול להיות שזה יקרב את הדברים הגדולים שאנחנו רוצים, ושיהיה טוב. עכשיו אנחנו מרוצים שקיבלתם את המנילה (שאלון העדפות?). רציתי לשלוח עוד כמה דברים (?), והודס לא הסכימה.. היא יכולה הייתה …. להיות לבדה על האוניה כי נשים בהריון יכולות היו לקבל עדיפות (להתחלף באחרים?) , אבל אני לא יכולתי לעשות שלום עם המצפון שלי: אחד כי חבר אחר היה צריך לרדת מהרשימה ושהיא תיקח את מקומו ושנית לא יכולתי לשלוח אותה לבד. כך שאנחנו  צריכים לחכות עוד קצת. חיכינו כל כך הרבה, אז נוכל לחכות עוד כמה חודשים. עכשיו אנחנו שמחים שכתבתם לנו מ…אנחנו כותבים… מכתב ועכשיו אני מבקש מכם שתשאלו את ישראל למה הוא לא כותב לי. שיכתוב. עכשיו כתבתי לאברהם בגרמניה, כבר מכתב שני ולא קיבלתי ממנו מכתב בחזרה. תשאלו בבקשה את שלמה שאפשר והוא קיבל ממנו משהו, מכתב, שיכתוב לי.

אנחנו מסיימים את המכתב אליכם כאן. אנחנו שולחים דרישת שלום חמה ולבבית, נשיקות ממרחקים לכם ולילדיכם האהובים, אנחנו שולחים דרישת שלום לשלמה ולאשתו והילדים, אנחנו שולחים דרישת שלום לישראל ולאשתו, אנחנו שולחים דרישת שלום למשה צוקרקאפ, אשתו והילד, ואנחנו מברכים את עצמנו ואתכם שנתראה בקרוב. שלום ולהתראות….

שבוע של אפלפלד: אדם ללא צלקת…

האירוע שלנו, במועדון הספרותי, עבר בהצלחה. דיברתי יותר משעה ויכולתי עוד. אין ספק שאהבה מסובבת עולם.

אפלפלד אומר: "בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים (סיפור חיים).

אפלפלד בחר בספרו, "והזעם עוד לא נדם", בברונו, גיבור קטוע יד מילדות. בספרו החדש, "אל ארץ הגומא", הגיבור הוא נכה כתוצאה מהמלחמה ומשתקם במקום שבו נכים רבים. בספרו "ווהזעם לא נדם" הוא: "אדם בלי צלקת הוא אדם ללא סבר (עמ' 7)". עם חבריו של ברונו, הגידם, ימצאו גם בעלי מוגבלויות אחרים: חרש אילם, שתקן באופן קיצוני, אחד שישן ועוד.

הפגיעה אם כך, יכולה להיות פיזית או אחרת. אפלפלד מעביר את המסר בדבר חשיבות האובדן. אולי האובדן הזה דורש מהאדם להתמתח, לשנות את עצמו, להתחזק באופן אחר, וגם בכל מקרה להשלים עם המוגבלות שלו ואפילו להשתמש בו באופנים יצירתיים ואחרים. הכאב הוא זה שגורם למטמורפוזה. בלעדיו – אין כנראה שינוי.

ברונו, הגיבור, הופך לאיש אחר, בעקבות הפגיעה. עולה דמות מיתית. מיוחדת. מפתיעה.

אהבתי את ההזמנה של הנכה, לאמצע הבמה.

בעוד כשעתיים

אני מנחה. מתרגשת. כמה אספיק להעביר לקבוצה? לא הרבה.

אני מצוידת ב-15 עמודים של סיכום דברים על אפלפלד.

יש בידי גם ראיון מקסים שארך פיליפ רות עם הסופר.

הכל חשוב.

למצוא את החשוב ביותר. זו המשימה שלי. ושלא יסבלו מזה האנשים.

אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר

אפלפלד. היום בערב, אני במפגש של המועדון הספרותי שלנו. חורשת את אפלפלד. הספר שנדבר בו הוא: "והזעם עוד לא נדם". לצורך ההנחיה קראתי ספרים נוספים שלו.

סופר מדליק.

בהמשך אביא חלקים מהחומר שהכנתי.

יהיה "שבוע אפלפלד", בבלוג שלי.

ובינתיים: חפשו את הצלקות שלכם, ואם יש לכם דעות על האיש והספר, מזמינה לכתוב היום ו/או בהמשך.

הפסקת המצור על עזה – מה היה קורה?

1. מה היה קורה לו הייתה ישראל מפסיקה את המצור על עזה?

2. במה זה היה משנה את החיים של העזתים?

3. מה זה יכול היה לשנות לגלעד שליט ולבני משפחתו?

4. מה הייתה המדינה מרוויחה מזה?

5. מה הייתה מפסידה?

6. מתי כדאי לעשות מעשה כזה: לפני בוא הספינות? אחריהן?

7. איך מבצעים דבר כזה?

8. מה תרוויח הרשות?

9. ומה תפסיד?

10. מה יקרה לחאמס?

עשר שאלות שנובעות משאלה אחת: מה היה קורה?

הארכיון הציוני, בתיה, סימון ואחרים

אתמול קיבלתי אוצר קטן מהארכיון הציוני. חיבקתי את המעטפה הלבנה. ידעתי מה יש בתוכה בכללי, לא בפרטים.

עליתי הביתה כנושאת מטען יקר.

עזבתי הכל. המצרכים היו מונחים על הרצפה והעייפות של יום עבודה ארוך שהגיע לקיצו בקניות נמחתה כלא הייתה.

עכשיו רק אני והניירות שלי.

ושוב, מונחים לפני החומרים של חקירה אחת נוספת, בדרך להכרות אחרת עם הורי. והנה המכתב של אבי. הוא מספר על ההריון של אימי. קשה. שלושה חודשים קשים ועכשיו כבר בסדר. אמצע מאי, 1946.

אני חייבת לוותר על ההמשך, כיוון שהקריאה הזו תהיה ממושכת. להרכיב מחדש את הכל, להתגבר על האותיות שטושטשו ושאני לא מכירה. האידיש היפה הזו שוב צופה בי מהנייר.

אבא כותב.

וכל הטוב הזה שחוזר אלי, מגיע בעקבות עבודה קשה שביצעה בתיה, מתנדבת בארכיון הציוני, שאיפשרה לי לראות את אימא שלי, שדיה מלאות מההריון, והיא עומדת עם אבי, רזה מתמיד במרפסת של בית בונציה, וסביבה קופידונים. עולם חדש לשני פליטי שואה, שמתחילים הכל שוב.

אני תמהה אם בתיה, סימון ואחרים בארכיון הציוני מבינים את גודל השעה עבורי ואת המהפך שעוד אשקוד עליו.

מודה להם. מלאכים של ממש. מביאים לי את אלה שכבר הלכו לעולמם.

טמיון של אהרון אפלפלד

כן, אני ממשיכה לקרוא את אפלפלד בהתלהבות. לא הנחתי את "טמיון" מהידיים בקלות. איזה מספר גדול. אני מקווה שיקבל יום אחד את פרס נובל. מגיע לו. ממש מגיע.

בספר הזה, כמו בספרים אחרים, הגיבורים נמצאים במסע. הפעם, מסע מהנצרות ליהדות ומהיהדות לנצרות ובסופו של דבר גם לא פוסח עליהם המסע הגאוגרפי: חזרה לעיירה של אימו של הגיבור.

אהבה, תשוקה ושנאה, גבולות נחצים בקלות. רצון להתקדם והתרסקות אל המציאות.

המציאות בתקופה של טרום שואה. כבר אז מועלים יהודים על המוקד. ויש גם את אלה שנצמדים אל היהדות, כמו גלוריה, גיבורה גם היא, שהזדהתה עד כלות עם מעסיקיה.

אני כל כך אוהבת את הספר הקטן והדקיק הזה. הוא מספק לי מעבר הנאה ספרותית גמורה, גם הצצה אל עולם שהיה, שקשור למשפחה שלי, ואיננו עוד.

וכמובן שאני אוהבת את אפלפלד.

חלומות – שוא ידברו?

לאחרונה אני זוכרת את החלומות שלי, גם בבוקר.

האם אני על סף שינוי שאיני יודעת עליו? האם החלומות שלי מכוונים אותי? האם הם דוברי אמת?

על פי גישת הגשטלט – כל אחד מהפרטים המופיע בחלום מייצג אותי. זה מובן לי, כי אני הרי יוצרת את החלום, גם אם התהליך והדרך נסתרים ממני.

על פי גישת הגשטלט שיחה שבין חלקים בתוך החלום תעזור לי להבין משהו חדש, שלא ידעתי אותו קודם לכן.

אני לא ממש עושה את זה, רק שאני זוכרת שכל מה שחלמתי – ייצרתי, וכל דבר מייצג משהו משלי.

ולמה הסיפור הולך ומתמשך כל כך?

כיוון שקשה לדבר על הדברים, לומר אותם בגלוי… מדובר בחלומות על מוות או כמעט מוות:

לילה אחד הופיעה בחלום שלי אישה, בגלביה לבנה. לא ברור איך הגיעה למים, לים, ואיך נתקעה שם, אבל היה לה קשה לצאת, ואני עזרתי לה, וכשלא הצלחתי הלכתי להזעיק עזרה. כשחזרתי, ללא עזרה, היא פרפרה.

על פי הגשטלט – אני מנסה לעזור לעצמי. ולא נעים לי לחשוב שאני היא גם אותה אישה במים. גם לא נעים לי לחשוב שאני לא מצליחה להציל את עצמי. מאד לא נעים לחשוב שזו אני המפרפרת ואני גם חוזה בזה.

הלילה היה חלום אחר, שכלל בין השאר, ניסיון של מישהו או מישהי לחסל אותי בחניקה.

התעוררתי.

אז אני גם חונקת את עצמי, ואני גם הנחנקת. ולא בא לי לקיים את השיחה. 

אמרתי לעצמי שהחלומות שווא ידברו ודווקא הצלחתי לישון.

והנה בבוקר, אני אומרת אותו דבר, רק שמה סימן שאלה בסוף.

ביקור אצל הדודה

ביקור אצל הדודה הוא לפעמים לא קל. דודתי כבר לא רוצה לחיות. בכלל.

היו ביקורים בדיוק אצל אותה הדודה, ואז היה עדיין גם דוד, שהיו נעימים מאד, שישבנו סביב לשולחן שהיא ערכה ואכלנו אוכל נפלא שהכינה לנו, והייתה שיחה נעימה ואנשים טובים. לקינוח שתינו תה ואכלנו עוגיות שייבשה בתנור, פריכות ומשובצות שקדים.

אבל זה היה אז.

היום, ביקור אצל הדודה שלי, אומר לי שהזמן אוזל. קודם כל אצלה, ובכלל.

סובלת הדודה שלי. יודעת שלא כולן כך, "הרוב רע", היא אומרת "אבל יש גם טוב: הנה רות דיין, והנה מרים בן פורת". אבל, היא הדודה שלי סובלת מאד. וכבר לא קוראת כי העיניים מנוונות, וכואבת לה הבטן, וכואב לה הראש. והכל כואב.

יושבת דודתי על כסא גלגלים ומסתכלת מבעד לחלון, ואח מסור מודד לה את לחץ הדם ואומר שהוא מצוין.

רק זה כנראה מצוין.

הבטחתי לבוא שוב ולהקריא לה סיפורים. ודודתי, שאהבה כל כך לקרוא, נדמה לי, שעיניה זרחו. לראשונה מאז פגשתי אותה היום.

הבטחתי ואקיים. אני מכינה לה סיפורים באידיש של מנדלה מוכר ספרים. ואולי של יוסל בירשטיין שאותו אהבה פעם מאד. כמה שנספיק, נספיק.