חברתי, קליר סטרטפורד, חולה

מידי פעם אני יוצאת מאזור הנוחות שלי. הנה, שיחת הטלפון ביני לבין קליר. אני אוהבת את קליר. פגשתי אותה כתלמידה במכון הגשטלט בקליבלנד. המיוחדות שלה באה לידי ביטוי באופנים שונים, אחד מהם היה היכולת שלה להיות היא עצמה. אוטנטיות ללא גבול.

באחד הקונפליקטים ביני לבין משתתפת אחרת, ישבה וסרגה. את הגישור הפעיל ביצע ידידה אדווין נוויס, שגם הוא היה אז מורה שלי.

 את ההתערבות הזו, של ישיבה כמו ספינקס, וסריגה – ראיתי לראשונה אז. כשנסתיימה הפגישה תהיתי: מה בעצם ראיתי שם?

ועד היום אני תוהה…

בשנים שעברו הפכתי להיות מתלמידה לחברה בצוות, הנחיתי איתה. היא הייתה קו מנחה שידעה לחלק את העבודה בינינו יפה. למדתי ממנה. אהבתי אותה. היא סיפרה על חייה. היו סערות. היא נולדה לאב יהודי צרפתי, לאם אירית קתולית. עליה זה השפיע באופן שהייתה רגישה מאד לאפליה. לאי צדק. לשונות.

אתמול קיבלתי הודעה שהיא חולה מאד. כתבתי לה. המייל היה ממש מתוק. כן, היא עצובה, אבל השלימה עם המצב. היו לה 6 שבועות להתרגל למצב החדש. גידול במח, לא יותר ולא פחות.

בינתיים הספיקה להתחתן (שבוע שעבר), והיא מתכננת לבלות את סוף השבוע הקרוב עם ילדיה, ואחר כך לצאת לקליפורניה. שם תהיה כנראה עם ילדיו של החתן.

לקליר, בת השמונים, נותרו בין 4-6 חודשי חיים. והיא חיה כל רגע. שאלתי אותה בטלפון לגבי הבגדים בהם נישאה, והיא תארה לי בפרוטרוט, גם את לבושה (בין השאר: ג'קט פרחוני ורוד שחור שיש בו ברק) וגם את זה של החתן (חליפה שחורה, פפיון ורוד).

במייל כתבה, שהם כבר חגגו את יום הנישואין בן השבוע שלהם.

איזו ראיה אופטימית!

ויש לה משהו להגיד לי על מצב העולם. לזה נקדיש שיחה מיוחדת.

כשסגרתי את הטלפון בכיתי. מה עוד יכולתי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: