קונצרט חגיגי לציון 65 שנה לנצחון על הנאצים

הגענו מוקדם, מוקדם מידי. עמדנו. התווספו כאלף איש ואישה. ישבנו בשורות הראשונות. שמענו, מי שרוצה שמיעה איכותית של ממש – לא צריך היה למצוא את עצמו דווקא תחת כיפת השמים. אבל האירוע התרחש בחוץ, תחת כיפת שמים אפלה. אף כוכב לא נראה בה.

ואג פפיאן ניצח, ויקטור צ'רנומור-צב היה סולן. קרוב לוודאי שהיה שם רוב לדוברי רוסית, בקהל. אבל התחשבו גם בשכמותי. מידי פעם אמרו משהו בעברית.

היותר מעניין הוא העניין שלי אחרי הקונצרט. חיפשתי את המנצח ומצאתי סיפור אישי מורכב, מפואר ועצוב. הסתבר ששכל בן, ששהה אותה שעה בארמניה, שהבן היה כאן, חייל בודד.

כן יהודי, לא יהודי, כרגיל, הדרמות הרגילות שלנו כאן בארץ הזו שמנסה מצד אחד לדקדק מאד ביהדותם של בניה, ומצד שני נענית באופן סביל למדי לכאוס ההולך ונולד כאן, לשונות שמתהפכת והולכת.

חיפשתי מידע גם לגבי הסולן, ולא מצאתי.

נהניתי מהנוכחות המיוחדת הזו של שני ילידי האימפריה שהתבטלה, אימא רוסיה. שניהם עמדו על הבמה. שניהם היו מאד כריזמטיים ובעלי נוכחות מרשימה ומנוגדת.

בעוד המנצח נע על הבמה בתנועות רחבות ידיים וחזה, עמד לו הסולן כמו דוב רוסי, ונע תנועות קטנות, רק פיו היה ניגוד גמור, ונע בהתאם לצורך.

חוץ מטעויות קטנות וכיפת שמים, הכל היה מושלם. יפה עשתה האוניברסיטה הפתוחה שהפיקה את האירוע.

יכולתי לראות במו עיני ובדימיון – איך הרוסים כובשים מחדש את אירופה מעולם של הנאצים. היה טוב לשבת בקהל. הצטערתי שהורי לא איתי.