החומוס שנסע לרמת השופט

אני אוהבת להכין חומוס ביתי. ההכנה פשוטה. התוצאה משביעה וטעימה.

מי שמחפש/ת מרשם מדויק – אין לי כזה. החומוס שלי יוצא תמיד קצת שונה. לפעמים הוא ירוק יותר, לפעמים הוא לבן. וכבר אני נותנת את המרשם:

שופכים לקערה חומוס בכמות רצויה (להתחיל בקטן, הוא גדל..), להשרות אותו במים רבים ולשכוח. בינתיים אפשר לישון, להתעורר, ללכת ברגל, או לעבוד. חשוב לזכור, חומוס הוא כמו קבוצה שמועמדת להנחייה, צריך להשרות אותה קצת במיצים של עצמה, קודם שנולד מוצר.

אחרי שהחומוס הושרה במים בין לילה אחד בלבד ליום ולילה, אפשר להתחיל את העבודה:

מעמידים אותו לבישול עד שמתרכך. ואז צריך לקרר אותו. גם בזמן הזה אפשר לישון, להתקלח, לקטוף פרחים, להכין חביתה – מה שצריך, עד שהחומוס קר. אני שואלת את עצמי האם המטפורה שהתחלתי בה יכולה להימשך. ייתכן שכן, אבל אני מעדיפה לצאת ממנה ולהמשיך בחומוס סתם.

לתוך פוד פרוססור, מכניסים שום טרי, גרגרי חומוס מבושלים (משאירים חלק לקישוט), פטרוזיליה, מיץ לימון, מים (אפשר מי בישול של החומוס), טחינה גולמית, מלח, פלפל.

טוחנים הכל.

מוסיפים מה שצריך: מים אם סמיך מידי, לימון אם לא חמוץ מספיק וכו'. מתקבל הטעם הרצוי.

אורזים במיכל פלסטיק, מזליפים מעט שמן זית, מפזרים גרגרים לקישוט, ומסיעים לרמת השופט.

ושם, גולת הכותרת: בת אחי, יפהפיה מהממת,  חיונית, חכמה, נפלאה, בחודש התשיעי שלה, מוכנה לגמרי ללידת הילד השלישי, ועדיין מארחת ומקבלת את פנינו בטבעיות שמחה. אנחנו עומדים לאכול שם צהרים, עם בני המשפחה. ואני מתפעלת ממנה ומהם: כמה שהכל נראה פשוט, וזה בהחלט לא בגלל החומוס!

יום מקסים למשפחה שלי! כן ירבו!