סיפורה של קוקאי על רקע המהומות בתאילנד

היום נראה שזה קרה לפני שנים, וכבר כמעט שכחתי, אבל המהומות בתאילאנד התדפקו ללא הרף על התאים שמוחי אטם, וקוקאי עלתה וצפה בהם שוב ושוב. ככה, כמו שהייתה בפעמים האחרונות שפגשתי אותה: קודם יפה וזוהרת ואחר כך עגומה יותר ויותר, הולכת ומתעגמת לה, עד שקרה מה שרצתה למנוע: ריחמתי עליה.

את קוקאי ירשתי מבעלת הדירה שאליה נכנסתי לגור בשכירות. זו הייתה עיסקה נפלאה: גם דירה וגם עוזרת בית. וקוקאי הצדיקה את כל התשבחות: היא ניקתה היטב, הייתה לה יכולת אסטתית מצוינת, היא הייתה מביאה לי פרחים לחג, מלמדת אותי על בודהה ועל התרבות שלה, ומבשלת. את הבישול גיליתי לאט. ככה, מידי פעם שאלתי אותה אם היא יכולה לבשל משהו תאילאנדי והיא השיבה בשלילה: היא לא יודעת לבשל כלל. והמשכתי לשאול, לא דחפתי, אולי אחת לאיזה זמן, כשסיפרה נניח על חג, ועל מה שאוכלים בו.

את הדו שיח הזה על אוכל המשכנו עד שקוקאי הגיעה עם שקית ניילון, מלאה בתבלינים והכריזה שקיבלה מרשם מדודה שעובד כאן במסעדה, ונותר לי רק להשלים ולקנות כמה פריטים. עכשיו התחילה אצלנו חגיגה חדשה. קוקאי הייתה מבקשת ממני שאקנה כמה פריטים, ומשלימה את אלה שלא ניתן לקנות בשכונה. והחיים זרמו בצורה מיטבית. עכשיו היה  היום שקוקאי עבדה אצלנו, חג של ממש: גם נקי וגם מריח מכל טוב האדמה הזו. אהבנו את קוקאי מאד. הילדים ידעו מתי לבוא הביתה..

קוקאי הייתה קטנת קומה, כהה, אישה לא יפה. כשהוכרזו החוקים החדשים, נגד העסקת עובדים זרים, פחדה יותר ויותר, שיתפסו אותה. גם אני חששתי וכבר התכוננתי לעזיבתה. היא לעומת זאת, ניסתה להשיג כאן מעמד של קבע. הייתה בחייה אהבה, יגאל, שגר איתה. שמו של יגאל היה כיסוי לשם אחר, ערבי יותר. גם יגאל היה כאן אזרח זר, מהשטחים, שנכנס לא רישיון, ואולי עם, והצליח במשך השנים להתברג כאן כאיש מקצוע רב תחומי, שמוכן לכל עבודה. גם הופעתו החיצונית הותאמה לשמו העברי: הוא גידל שיער ארוך, התלבש בצורה אופנתית, והשתדל להראות מקומי ככל שניתן. פעם אחת בא אלי הביתה, והתישב על הספה, וישב וישב. הצעתי קפה והוא נענה. ניסיתי למצוא נושאים לשיחה, ולא היה לנו על מה לדבר. הוא שקע ופניו ברצפה. לא ידעתי מה לעשות בו. קוקאי הרגישה במבוכה, אני בטוחה. בסופו של דבר הלכו.  לא חשבתי עליו, למשל, שהוא איש אוהב.

יום אחד הגיעה קוקאי, ואמרה לי שהם עומדים להינשא. הצטערתי בשבילה, אבל לא גיליתי לה. ידעתי שיש לו אישה בכפר, אישה שעזב, שהבטיח שיתגרש ממנה. הוא לא עשה זאת. היה ברור שהיא הולכת להיות אשתו השניה. עכשיו היו להם חיים אחרים. היא ראתה לראשונה את הכפר שלו, שם נישאה לו, קרוביו קיבלו את פניה בריחוק, והיה ברור שלמרות הנישואין, כף רגלה לא תדרוך שם עוד. היא חייתה איתו בתל אביב, הוא היה מגיע לכפר מידי פעם וחוזר אליה. לאשתו הראשונה לא היו ילדים ולדברי קוקאי המשיך שלא לרצות בה.

קוקאי, שהתקשטה כל כך לקראת החתונה, עוד נראתה שמחה, והביאה לביתה גם כלבה קטנה. עכשיו היה הכל מושלם. ויגאל התחיל לבקש ממנה לצאת מישראל לתאילאנד. היא הכינה הכל, אבל יגאל לא בא. ולא בא. ולא בא. נפרדנו. היא השאירה לי שם של חברה שתנקה, אבל היא לא הייתה קוקאי. ועברתי למישהי מקומית. הטלפונים שהגיעו מתאילאנד היו עצובים. היא ביקשה שאמצא אותו. חייגתי. הוא הכיר את הטלפון שלי ולא ענה. מידי פעם חייגתי מטלפונים אחרים וביקשתי שיצור איתה קשר. הוא הבטיח למלא את בקשתי. והיא המשיכה להתקשר אלי: יגאל לא יצר קשר.

האינתיפאדה שפרצה, חיסלה את הסיכוי האחרון לחיים המשותפים שלהם. אמרתי לקוקאי שאי אפשר בכלל למצוא אותו עכשיו, שהטלפון לא נענה. כבר לא הייתה לי סבלנות לאהבתה של העוזרת המתוקה שלי, והיא שהייתה רגישה, שמעה את זה.

קוקאי נעלמה לי לעד. ואני? מתגעגעת אליה מאז.