אתמול קיבלתי אוצר קטן מהארכיון הציוני. חיבקתי את המעטפה הלבנה. ידעתי מה יש בתוכה בכללי, לא בפרטים.
עליתי הביתה כנושאת מטען יקר.
עזבתי הכל. המצרכים היו מונחים על הרצפה והעייפות של יום עבודה ארוך שהגיע לקיצו בקניות נמחתה כלא הייתה.
עכשיו רק אני והניירות שלי.
ושוב, מונחים לפני החומרים של חקירה אחת נוספת, בדרך להכרות אחרת עם הורי. והנה המכתב של אבי. הוא מספר על ההריון של אימי. קשה. שלושה חודשים קשים ועכשיו כבר בסדר. אמצע מאי, 1946.
אני חייבת לוותר על ההמשך, כיוון שהקריאה הזו תהיה ממושכת. להרכיב מחדש את הכל, להתגבר על האותיות שטושטשו ושאני לא מכירה. האידיש היפה הזו שוב צופה בי מהנייר.
אבא כותב.
וכל הטוב הזה שחוזר אלי, מגיע בעקבות עבודה קשה שביצעה בתיה, מתנדבת בארכיון הציוני, שאיפשרה לי לראות את אימא שלי, שדיה מלאות מההריון, והיא עומדת עם אבי, רזה מתמיד במרפסת של בית בונציה, וסביבה קופידונים. עולם חדש לשני פליטי שואה, שמתחילים הכל שוב.
אני תמהה אם בתיה, סימון ואחרים בארכיון הציוני מבינים את גודל השעה עבורי ואת המהפך שעוד אשקוד עליו.
מודה להם. מלאכים של ממש. מביאים לי את אלה שכבר הלכו לעולמם.
מאי 30, 2010 ב- 3:48 am |
איזו התרגשות.
איך הגעת אליהם בכלל?
מאי 30, 2010 ב- 3:57 am |
חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי.
במוזיאון חיל הים, במוזיאון בעתלית, ביד ושם…
באינטרנט.
היו לי כמה תעודות שאבי שמר מהפיעלות שלו באיטליה, כשעזר לאסוף את הפליטים היהודיים שהסתובבו כמוהו בדרכים…
בסוף קיבלתי גם את ההפנייה הזו. אני לא זוכרת ממי.
לא ידעתי על קיום הארכיון. חשבתי שמה שיהיה שם הוא רק חומר של גדולי הציונות…
מאי 30, 2010 ב- 3:58 am |
כמובן שטעיתי: "מהפעילות שלו באיטליה"
מאי 30, 2010 ב- 6:31 am |
מדהים
פשוט מדהים
זה ממש כאילו ההיסטוריה מתייצבת מול עיניך..
מאי 30, 2010 ב- 6:33 am |
נכון. אני יודעת קצת עליך, תרשי לי לשאול:
איך הגיע אביך ארצה? מעפילים?