הארכיון הציוני, בתיה, סימון ואחרים

אתמול קיבלתי אוצר קטן מהארכיון הציוני. חיבקתי את המעטפה הלבנה. ידעתי מה יש בתוכה בכללי, לא בפרטים.

עליתי הביתה כנושאת מטען יקר.

עזבתי הכל. המצרכים היו מונחים על הרצפה והעייפות של יום עבודה ארוך שהגיע לקיצו בקניות נמחתה כלא הייתה.

עכשיו רק אני והניירות שלי.

ושוב, מונחים לפני החומרים של חקירה אחת נוספת, בדרך להכרות אחרת עם הורי. והנה המכתב של אבי. הוא מספר על ההריון של אימי. קשה. שלושה חודשים קשים ועכשיו כבר בסדר. אמצע מאי, 1946.

אני חייבת לוותר על ההמשך, כיוון שהקריאה הזו תהיה ממושכת. להרכיב מחדש את הכל, להתגבר על האותיות שטושטשו ושאני לא מכירה. האידיש היפה הזו שוב צופה בי מהנייר.

אבא כותב.

וכל הטוב הזה שחוזר אלי, מגיע בעקבות עבודה קשה שביצעה בתיה, מתנדבת בארכיון הציוני, שאיפשרה לי לראות את אימא שלי, שדיה מלאות מההריון, והיא עומדת עם אבי, רזה מתמיד במרפסת של בית בונציה, וסביבה קופידונים. עולם חדש לשני פליטי שואה, שמתחילים הכל שוב.

אני תמהה אם בתיה, סימון ואחרים בארכיון הציוני מבינים את גודל השעה עבורי ואת המהפך שעוד אשקוד עליו.

מודה להם. מלאכים של ממש. מביאים לי את אלה שכבר הלכו לעולמם.