המאסף

בדרך לפארדיס, צועד לו איש לבדו. חולצה לבנה, מכנסיים בצבע של חאקי, כובע. דגל ישראל גדול ביד, ואליו קשורים סרטים בצבעי ירוק צהוב. לבד. לבד. אולי שאעצור, ואשאל אם הוא צריך משהו? אבל לא, הוא לא נראה שהוא צריך עזרה ואני חולפת על פניו ולא מצליחה לראות במראה, את פניו.

בצומת, עוד אנשים עם סרטים, וממש ליד זכרון עוד. אוטובוס מעלה או מוריד. שלטים של מועצה אזורית חוף הכרמל יזדהו מכאן ואילך עם משפחת שליט.

למזלי, עברתי ברגע של שקט. אחר כך ידווחו שהכביש סגור עד מעגן מיכאל.

אחר כך הודיעו שחברי פרלמנט צרפתיים יבואו לצעוד גם כן.

האם זה יעזור?

בצהרי היום בחיפה, עם משפחת שליט

בין לבין, בהפסקת הצהרים, ירדתי מהקומה החמישית הממוזגת בבניין האוניברסיטה בקמפוס הנמל, ויצאתי אל הרחוב המהביל.

היו שם כ-800 איש, והיה לי עצוב. השאר התפזרו בין בתי הקפה לאכול צהרים. חלק חיפשו את השרותים. משפחת שליט נחה איפה שהוא.

חשבתי לעצמי כמה מסובך המצב, וכמה צריך לעשות כדי לעזור לאיש אחד שנעלם בתוך האזור ההוא. ולא ידעתי להגיד מה כן ומה לא מלבד העובדה שרציתי להזדהות עם המשפחה.

שמחתי שיש אנשים, חלקם ממש לא צעירים, שמוכנים לעשות את הדרך ביום חם כל כך, ולרבוץ על הדשא באפיסת כוחות רק כדי להמשיך ללכת.

אולי בכל זאת יום אחד זה יגמר.

הדציבלים מטפסים מהדשא ומגיעים אלי

עונת הקיץ נפתחה, אין ספק.

לכל מי שחשב/ה פעם שהחיים במגדלים הם נופת וצופים, הנה כמה חדשות:

הילדים. כולנו אוהבים את הילדים. והיום בלי צעקות אי אפשר. ויותר מזה, אלה שמארגנים את מסיבות הילדים… או איזה מקצוע… אנטי ירוק!

אין לי טענה לכל מה שמתרחש באופן מקרי על הדשא, אבל הצעקות המאורגנות הללו שמשלמים עבורן,  ושבסופן נותנים גם פרסים – מוציאות אותי מדעתי.

בשבת האחרונה, שמעתי את  שירי היומולדת ללא הפסקה, בעברית, באנגלית, בנוסחים שונים וחוזרים. גם המשחקים דרשו השתתפות קולנית של תחרות בין קבוצות. איזו תרבות נפלאה…

ואם אני נשמעת לכם ממש אנטי ילדים, אני רוצה להגיד שממש לא, אלא שעכשיו, ממש עכשיו, אני שומעת צרחות ממיקרופון שמבקשות מכולם להזיז את הטוסיק, ובמבט מלמעלה אימהות (בעיקר) וילדיהן רוקדים על הדשא ומושכים בחבלים, וקופצים למקפצות מים, ועוד ועוד, והכל בלי לרחם על אף דציבל. והגננת ו/או המורה, מחזיקה את המקרופון ומנצחת על המקהלה.

יש לי הרגשה שיום אחד אזמין מישהו למדוד.

בינתיים אני סוגרת את החלונות, מפעילה את המזגן, וממשיכה לשמוע… תרבות צורחת.

רגע, נדמה לי שהזמינו את כולם לאכול. אולי יהיה קצת יותר שקט?

ושירד כבר החושך!

שימוש מוגזם ורדוד במילות שבח כגון: הכי טובים בארץ, מהמם ועוד

אתמול בערב, בהיכל התרבות של נתניה, חזינו בהופעה של ילדים (חבצלות) משתי להקות ריקוד ועוד קצת. שמחתי מאד, למרות שההורים מחאו כפיים מראש, ושהמפגש התחיל בחצי שעה של אחור . הרבה יותר טוב לעיר שיש בה להקות ריקודים, שילדים לומדים קצב, תנועה, שומעים מוזיקה, מתנועעים, מחוללים. הרבה יותר טוב מאשר לשבת בד' אמות ולתת ליום לעבור והרי הקיץ כבר כאן, מאיים על כולם.

אבל מה?

 המילים שעושים בהן שימוש: למה צריכים מחוללי השמחה לדבר על "הכי טוב בארץ"? האם אי אפשר היה להגיד משהו כגון: "הילדים עבדו יפה מאד במהלך כל השנה, והנה התוצאות המשמחות!".

הילדים האלה לא הטובים ביותר בארץ, אם כי יש ביניהם כמה ילדים, שיכולים לראות בריקוד מקצוע ואומנות. יש ילדים ויש מקומות טובים יותר.

הזילות הזו. שמעתי כמותה גם בין הסטודנטים שלי. כשהם אומרים על סרט שהוא מהמם, או שמשהו שעשו הוא מהמם, אני כבר יודעת שלא בהכרח, וברוב המקרים כלל וכלל לא.

ככה התרדדה לה המילה העברית לעומקים חדשים ובקרוב נכון יהיה למצוא מילים אחרות, חזקות יותר כדי להשיג את האפקט של המילים שנשחקו.

מה בין טמי קאנאזאווה ויובל אדמוני (דואו פסנתרים) לסופרויז'ן של קו מנחים?

הגעתי לאוניברסיטה הפתוחה עייפה.

 אני עסוקה בחשיבה על כמה פרויקטים בו זמנית, אחד מהם הוא הכנה למפגש בנושא של סופרויז'ן               

 (http://www.ippa.org.il/index.aspx?id=1486&itemID=947).

היה זמן, זה נפלא. מבעד לדלת הסגורה עלו צלילים. אני מאד אוהבת לראות חזרות, אבל אי אפשר היה להיכנס לאולם. עוד רגע זה יתחיל, והעיפות תימוג ותשאיר אותי מלאת התלהבות.

בדרך כלל המוזיקה היא מקום להרהורים, אבל הפעם הייתי ממוקדת מאד, לא רק במה שקורה על הבמה, אלא גם בהשוואה למה שקורה למנחים, כאלה שעובדים בקו, וכן במפגש שאני אמורה להעביר על סופרויז'ן (הדרכה של יועצים).

ומעשה שהיה כך היה: טמי קאנאזאווה ויובל אדמוני: דואו פסנתרנים, הגישו לנו "חמש פואמות סימפוניות נודעות בנוסחים מקוריים לשני פסנתרים (לשון ההודעה)" .

מצאתי את עצמי מעבירה מבט בין שניהם. כל אחד מהם ישב מאחורי פסנתר הכנף שלו (הם התחלפו במושבים ובפסנתרים מידי פעם), והעברתי את העיניים שלי מאחד לשנייה ולהיפך. רוב הזמן מצאתי את עצמי מתבוננת בה יותר מאשר בו. היא הייתה נינוחה מאד, ישבה בשמלה סגולה נהדרת ובפנים מלאות הבעה. הוא היה ענייני, נע הרבה בכיסא, הרצה בהומור ובידענות על מה שעומד להיות, והסביר כל אחד מהקטעים.

ומייד עלתה השאלה הראשונה: בעבודה, האם נראה לי שזה בסדר להתבונן או להיקשר אפילו, יותר לאחד מהנועצים?

ועלתה ובאה השאלה השנייה: איך אני יכולה לראות את שניהם, שני הפסנתרנים בו זמנית?

התשובה הייתה שזה היה בלתי אפשרי. כשאני עובדת, ונותנת סופרויז'ן לשני מנחים, אני מצליחה למצוא את נקודת האמצע, ומסתכלת אליה "בעיניים רכות" (ביטוי שלמדתי ממורתי, סוניה נויס). ופתאום מדבר יובל אדמוני על המבט האימפרסיוניסטי, שהוא מעורפל, מרומז. הוא מדגים. ואני חושבת לעצמי שאת המבט הזה אני מחפשת בסופרויז'ן וכן מצליחה, לשמחתי לגלות. זהו המקום שבו אני רואה שני אנשים שעובדים יחד והם מטושטשים קמעה, כל אחד מהם מתערפל לתוך הגבול החדש שיוצר אותם כזוג, כישות בפני עצמה.

ואז אני  שואלת את עצמי את השאלה השלישית: האם השניים על הבמה, הם דוגמא טובה להשליך עליה את מחשבותי על הקו מנחים שאני עובדת איתם? מה תפקידם של המנחים בקבוצה? האם הם פסנתרנים? ואולי מנצחים? ואולי חלק מתזמורת?

ועוד אני מוסיפה: איך הם שומרים על קשר עין זה עם זה? איך הם מעבירים מידע? האם הם מנגנים את המנגינה שאליה התאמנו קודם לכן שעות ארוכות, או שהם מייצרים יחד עם הקבוצה, בניצוחם, את המנגינה שמיוחדת שתיווצר, תוך אילתורים שמתאימים הרבה יורת לנגני ג'ז ?

ושאלות ממשיכות ונובעות וכבר איבדתי את המספר: המפגש ההדרכתי שלי איתם: האם שלושתנו מייצרים מוזיקה אחרת לגמרי, שנשמעים בה קולות מהמוזיקה שניגנו בקבוצה שלהם בלעדי? האם אני רואה ושומעת קטעים נבחרים, או אולי הם מצליחים להביא לי דוגמיות אוטנטיות של מה שהיה שם?

והשאלות רודפות שאלות אחרות: מה התפקיד שלי? הנה, כאן אני מקשיבה, ונותנת משוב של כפיים, ומה שם?

והשפה? האם יש לנו שפה משותפת? האם הזוית שלי – בהכרח מביאה משהו אחר למפגש? אנחנו מייצרים משהו שבין דיאלוג לטרילוג. לעיתים יש גם מונולוגים, אבל הם קצרים מאד…

והם, המנחים שלי, האם הם מתחרים? משלימים?

טמי ויובל הם גם זוג נשוי. המנחים שאותם אני מנחה קשורים לאנשים אחרים בחיי האהבה שלהם, במפגש איתי, הם אנשים שעובדים יחד. רק זה. מה שונה במקרה כזה? 

אחרי ההפסקה אני נועצת עיניים ובוחנת: איך הם מתחילים. הנה, הוא מסדר את המשקפיים. שניהם נעים בכיסא עד שהם יושבים בו טוב. היצירה מונחת לפניהם. אנחנו המאזינים, הקהל. בעבודה אני  קהל של אישה אחת. זה שונה. איך הנועצים שלי מסתדרים בכיסאות שלהם? במה הם עוסקים רגע לפני שאנחנו מתחילים? והקצב? הפסנתרנים שלנו שומרים על קצב אחיד, מנגנים קטעים מסויימים יחד או עונים כהד זה לזו, ואיך זה אצל הנועצים שלי?

ואיך האירוע מסתיים? ואיך אנחנו מסיימים?

אחדים באו לשמוע קונצרט, אני כנראה באתי גם לעבוד…

מתוך הבלוג של אייקוקה – ענייני בריאות

לי אייקוקה, בן 85 היום, גיבור עולמי בשנות השמונים, אז, משנה את דרכה של קרייזלר, ניהל את הארגון בין 1979 ל-1992, ועדיין פעיל. אני כמו רבים אחרים, קראנו בעקבות ההצלחה שלו את הספר שכתב. מאז עברו מים רבים, וקרייזלר לא מה שהייתה…

קראתי בבלוג שלו היום, וראיתי למה הוא מתייחס, הפעם בענייני בריאות:

The other day I received a complimentary email from "Martha". She had read the interview in AARP's March issue and noted the photograph of me. Martha wanted to know what my health regime was and felt I should share it with other folks. So, here it is as I enter my 85th year. I work out nearly everyday for about an hour, either with a trainer or by taking a brisk walk. Twice a week I get a massage. I eat three healthy meals a day and I'm known to eat the occasional piece of "See's" or dish of ice cream. I still smoke a cigar everyday (not during Lent, however) and have a "finger" of Dewers each evening. I'm technically retired, but still engage in some business, my foundation and other philanthropy of interest. I throw catch with my dog and try to keep up with my 8 grandchildren. I believe I was blessed with "good" genes, so I intend to continue to do whatever I can to make the most of my life.

שימשיך להיות בריא!

פרופ' רות ארנון, נשיאת האקדמיה למדעים

עוד פריצת דרך, במעמד הנשים, הגיעה סוף כל סוף. פרופ' רות ארנון, נבחרה לנשיאת האקדמיה הישראלית למדעים. מעולם, קודם לכן, לא נבחרה אישה לתפקיד.

נכתב עליה שהיא אימונולוגית בעלת שם עולמי, היתה בין מפתחי הקומפקסון, ומחקריה רבים ומגוונים.

איזו חגיגה!

ואם אני לוקחת בחשבון את גילה (ילידת 1933), אני חושבת שהחגיגה כפולה. יפה מאד שיש הכרה גם בניסיונה הרב, ושבעולם שבו הגיל יכול להיות מכשול – היא זכתה.

ברכות!

חם מידי + כאבי פנטום

חם כל כך, שנותר לי רק לשמוח שיש מזגנים בכל מקום.

אני מלמדת היום, ובכיתה – המזגן בעייתי. מקווה שנשרוד את היום…

חושבת על ילדותי חסרת המזגנים ולא מבינה איך חיו ועבדו אנשים…

וללא קשר, קיבלתי מידידי פנחס זיונץ מידע על אתר, שנקרא בתרגום לעברית: אני מתגעגע אליך יהודי. יש גם חלק באנגלית.

די משונה. אבל מובן.

כן, חלק מהפולנים מתגעגע למה שיכול היה להיות אם היו עדיין יהודים בפולין, בכמות שהיא קרובה יותר למה שהיה אז.

אני מוכרחה לומר שגם אני מתגעגעת לפולין, למרות שלא נולדתי בה, ולא גדלתי בה. יש בי חלק שמרגיש שאני חלק ממשהו אחר, פולני יותר. אפשר לומר שבחלקו מצאו הכאבים את ביטויים, בספר שלי: פריכיות אורז.

אני חושבת על כאבי פנטום שמרגישים אנשים שאיבדו יד, או רגל. העצבים של המקום ממשיכים לכאוב. אולי זה משהו דומה..

למעוניינים (כאמור, חלק מזה מופיע באנגלית):

http://www.tesknie.com/

יום עיון: דיכאון

קיבלתי את המידע במייל. בדרך כלל אני לא מכניסה לכאן מידע לגבי עניינים קליניים. בנושא הנדון, דיכאון, אני שונה ממנהגי. הדיכאון הוא תופעה ישנה שהתחזקה בחיים המודרניים, כמויות צרכני התרופות הוא גדול, והעיסוק בנושא חשוב. במובן הזה אני נותנת שרות לקהילת הפסיכולוגים. שיהיה בהצלחה:

להלן הפרטים:

איגוד הפסיכולוגים הקליניים בישראל

 בשיתוף פורום אסטרטגיה של הפסיכולוגיה הקלינית

                                                                            

כנס איגוד הפסיכולוגים הקליניים בישראל בנושא:                                                                                    

דיכאון – בין תיאוריה, מחקר וטיפול – מבט עומק

בית סוראסקי, ביה"ח תל השומר. יום ו', 9/7/2010                                                                   

יום העיון מיועד לפסיכולוגים קליניים, למתמחים ולסטודנטים בפסיכולוגיה קלינית.

(פסיכיאטרים ועו"סים קליניים מוזמנים להירשם מה-18.6 ואילך)

 תכנית היום:

08:20-08:50 – התכנסות, קפה ועוגה.

08:50-09:20 – דברי פתיחה – ד"ר רבקה דוידוביץ אפשטיין – יו"ר פורום אסטרטגיה.

                                             אבי אפרתי – יו"ר איגוד הפסיכולוגים הקליניים בישראל. 

09:20-10:05-  "דיכאון – החיים בצל האובייקט האבוד".

                       התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית על הכאב הנפשי: אברהם, פרויד, קליין וממשיכיהם.

                        ההרצאה תלווה בדוגמאות קליניות.   

                       נעמי ענר – פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה. החברה הפסיכואנליטית בישראל.      

10:05-10:50 – "החלום ושברו – הטיפול בדיכאון בעידן המוח".

                       מחקרים עדכניים מאששים את התצפיות הקליניות כי הפנציאה המובטחת בטיפול הביולוגי

                       בדיכאון אינה עומדת בציפיות הגבוהות של העשור הקודם. ההרצאה תעסוק בשובה של

                       הפסיכותרפיה למקומה הטבעי כציר המרכזי של הטיפול בדיכאון.

                       ד"ר אלכס אביב – פסיכיאטר. מנהל מחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש "אברבאנל",

                       החוג לפסיכיאטריה והתכנית לפסיכותרפיה, ביה"ס לרפואה, אוניברסיטת תל אביב.

10:50:11:35 – "דיכאון, תקווה" – טיפול בדיכאון מחייב מגע עם קצוות חוויה וכשלים ראשוניים, הנוכחים

                       בטיפול באופן קפוא, שתוק, מנותק ובלתי ניתן לחשיבה. אשתף במחשבות על אפשרות לראות  בדיכאון חיפוש אחר תקווה לנוכחות אחרת.

                       ד"ר מאיר שטיינבוק – פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי. החברה הפסיכואנליטית בישראל. מרכז

                       ויניקוט בישראל. המרכז ללימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית (הלפב"א). התכנית

                       לפסיכותרפיה, ביה"ס לרפואה, אוניברסיטת תל אביב.

12:20 -11:35 – הפסקה, כיבוד קל.               

13:05 – 12:20– "עיבוד טראומה – טיפול התנהגותי- קוגניטיבי בהפרעה פוסט טראומטית".

                       ההרצאה תעסוק באבל מורכב ובדיכאון, הנגרמים בעקבות אובדן היריון. תתואר שיטת

                       הטיפול "חשיפה מממושכת", שהוכחה כיעילה מחקרית וכישימה בטיפול בפוסט טראומה

                       ובאבל מורכב. ההרצאה תלווה בדוגמאות קליניות.

                       ד"ר ניצה נקש – פסיכיאטרית. המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל השומר.                                 

13:50 – 13:05– "על חשיבותו של חוסר השימוש – המפגש האינטרסובייקטיבי עם חוויית הדיכאון".   

                      במצב בו המטופל חווה את עצמו כאובייקט דומם, על המטפל והמטופל להתמסר לאי קיומם

                      ולחוסר השימוש שלהם זה בזה, ומתוך כך להצמיח מחדש את יכולת החיים והתנועה.

                      ד"ר בעז שלגי – פסיכולוג קליני, התכנית לפסיכותרפיה, ביה"ס לרפואה, אוניב' ת"א.                      

15:00 – 13:50 – "דיכאון – בין תיאוריה, מחקר וטיפול – מבט עומק" – פאנל מסכם.

                       הנחיה: ד"ר רבקה יהב – עו"סית קלינית. ראש המרכז הקליני הבין תחומי; ראש התכנית

                       לפסיכותרפיה, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה.

                       יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.                  

     מתדיינים: נעמי ענר, ד"ר מאיר שטיינבוק, ד"ר ניצה נקש, ד"ר בעז שלגי.

                   יינתן מקום לשאלות הקהל.

 

ניהול מקצועי: אבי אפרתי, ד"ר רבקה דוידוביץ' אפשטיין, יוסי זלץ.

 עלות ההשתתפות:

מומחים חברי איגוד הפסיכולוגים הקליניים בישראל: 190 שקלים.  מומחים שאינם חברי האיגוד: 230 שקלים.

מתמחים חברי האיגוד: 160 שקלים. מתמחים שאינם חברי האיגוד: 180 שקלים. סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית: 150 שקלים.

אופן התשלום: באמצעות כרטיס אשראי בטלפון מזכירות האיגוד: 03-6777483(טוני).                 בהמחאה, לפקודת "איגוד הפסיכולוגים  הקליניים בישראל" ת.ד. 1005. רמת גן, 52110

כמה דברים שלא ידעתי על קורט לוין – לדברי מרים לוין, ביתו

להלן דברים שלא ידעתי על קורט לוין:

1. הוריו היו בעלי חווה, בגרמניה. ליהודים אסור היה להחזיק חווה, ולכן נתקלו בתגובות אנטישמיות רבות.

2. עם עליית הנאצים לשלטון, נטש את מחקריו על התפתחות ילדים, ופסיכולוגיה כללית, ועבר לעסוק בשאלות של יחסים בין קבוצות ודינאמיקה חברתית (מעניין מה היה אומר על פרשת הילדות בביה"ס בעמנואל…).

3. לוין הגדיר את הקיום היהודי במונחים של תלות גומלין ושותפות גורל ולא במונחים תאולוגיים (מעניין מה היה אומר על גיור…).

4. הוא האמין שהציונות מבוססת על עקרונות פסיכולוגיים איתנים, וכי הציונים צודקים בדרישתם למדינה אוטונומית ולשינוי במעמדם כחסרי שליטה (מה היה אומר היום?).

5. ב-6.1.34 הוא הביע נכונות לבוא וללמד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא ידע שבגלל עוניה של האוניברסיטה יצטרך לחלוק בשולחן הכתיבה עם עוד אדם, ולא נבהל מזה (מה היה אומר על האוניברסיטה היום? על הסטודנטים? על יחסים בין יהודים/ערבים/חרדים/עולים?).

6. האוניברסיטה התנתה את בואו בהקמת תוכנית, ולצורך זה נדרשו תרומות. הסכום לא הושג (נראה שהיום היה משיג אותו, ללא בעיה).

7. פרויד המליץ על מועמד אחר לתפקיד (חשבתי שלוין היה תלמידו של פרויד, הסתבר שהייתה ביניהם הכרות אבל הוא לא היה תלמידו).

את הדברים הללו כתבה מרים לוין, פרופסור בזכות עצמה בניו יורק.

למדתי כמה דברים צבעוניים נוספים על קורט לוין (בתודה לגילי שהשאילה לי את הספר).

אני מצטערת מאד שלמרות שתורתו של קורט לוין תרמה לפסיכולוגיה החברתית וליעוץ הארגוני לא פחות משתרם פרויד הוא הרבה פחות מצוטט. אין ספק שזו גם התוצאה של העובדה שלא כתב הרבה.