אלם הכתיבה

יש ימים שהעיפרון, העט, ובימינו אנו – המקלדת – אינם נענים. לא פלא, גם המח לא נענה לבקשה, לעיתים לתחינה, לכתוב. במקרה של הבלוג, זה נראה לי פחות דרמטי, אבל במקרה של הכתיבה, הצורך לסיים את הספר שהתחלתי עם חברה, זה דרמטי יותר.

ויש משהו בי שלא מסכים. שעוד לא בשל. שעוד לא מוכן. ואני מחכה. שיבשיל, שיסכים.

גם בבלוג הייתה אי כתיבה. אלם.

אולי האירועים מסביב, אולי לא.

ובינתיים, הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו, הוא האלם הזה. ולפעמים זה כל מה שיש.