יש ימים שהעיפרון, העט, ובימינו אנו – המקלדת – אינם נענים. לא פלא, גם המח לא נענה לבקשה, לעיתים לתחינה, לכתוב. במקרה של הבלוג, זה נראה לי פחות דרמטי, אבל במקרה של הכתיבה, הצורך לסיים את הספר שהתחלתי עם חברה, זה דרמטי יותר.
ויש משהו בי שלא מסכים. שעוד לא בשל. שעוד לא מוכן. ואני מחכה. שיבשיל, שיסכים.
גם בבלוג הייתה אי כתיבה. אלם.
אולי האירועים מסביב, אולי לא.
ובינתיים, הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו, הוא האלם הזה. ולפעמים זה כל מה שיש.
החיים בארגונים 
יוני 8, 2010 ב- 12:32 pm |
באמת שאלתי את עצמי מה קרה בתור קוראת 'סמויה' 🙂
והנה דוקא זה שלא כתבת הביא אותי להגיב ולכתוב לך שאני מצפה לקרוא אותך, נהנית, מתרגשת, חושבת, ומזדהה בעיקר עם מה שכתבת על ההבשלה הפעם.
יוני 8, 2010 ב- 5:13 pm |
תודה…
יוני 10, 2010 ב- 11:10 am |
תחושה מוכרת….גם אני לא ביקרתי כאן ימים אחדים – והנה חזרתי.
יוני 10, 2010 ב- 11:15 am |
ברוך הבא..