פרידה מקבוצה שהייתה עבורי "ספינת הנשים"

 אני  נפרדת מקבוצות, עכשיו יותר משאר ימות השנה, בגלל סיום השנה האקדמית. בדרך כלל, אין פרידות שמחות. תמיד יש פרידות מלמדות, מסכמות. להלן מכתב פרידה לקבוצה אחת:

אני נוטה לפעמים לראות קבוצה כים, לעיתים כספינה. אולי, כי רוב חיי התרחשו ליד ים: באתי ארצה דרך הים, את הקריירה המקצועית, התחלתי בחיל הים, אני חיה ליד הים.

 בחיל, פגשתי לראשונה את המושג "ים 7". מפקדים שאיתם עבדתי, השתמשו במושג, כשהתכוונו לים קשה, סוער במיוחד.  

 עכשיו אני רואה את הים כל יום. מרחוק אפשר לעיתים לראות דבור או סטי"ל. לפעמים אני חושבת שאני רואה ים 7, אבל בגלל המרחק, אני לא בטוחה. בדרך כלל הים נראה שליו ושקט ורק גווני הכחול משתנים.

 קבוצה היא בעיני ים גם כן, ופעמים היא ים 7, והגלים בה גבוהים. לעיתים היא בכלל ספינה, לפעמים היא ספינת מלחמה.

 בקבוצה הזו היו סערות והיו ימים שקטים, בהם זכרנו שהים יכול להיות גבוה יותר. היו ימים שלstorming  , מאבק על מנהיגות, רצון להוביל את הספינה הזו למקום אחר, בצורה אחרת, היו זרמים, ומערבולות. חלק מהמשתתפות ניסו את פוטנציאל המנועים, ורצו נמל אחר. היו גם ימים שלווים. בכולם הייתה למידה רבה מונחת על הסיפון, וגם היום כל אחת חופשייה לבוא ולקחת ממנה.

 עכשיו, הגענו לנמל ועוד רגע נרד לרציף, ונתפזר. והקבוצה הזו כמו שהייתה ואיך שהייתה לא תהיה עוד.  

 רגע לפני הפיזור, אני מבקשת להזכיר שבתחילת המסע היה נוסע שירד, נשארנו ספינת נשים.

 אני גם מבקשת להודות לכל מי שלקחה חלק בהפלגה הזו, תרמה בשקט, בדיבור או במעשה, וגם לאלה שנדנדו את הספינה והעלו את גלי המעמקים. תודה מיוחדת  ל…., שהייתה מוכנה להתנסות במה שהביא לה תפקיד הפרוייקטורית, ועזרה בניווט הספינה.

 ותודה אחרונה ל…, שכיוונה דברים, הכינה את הציוד הדרוש לכל הפלגה, ותמיד הייתה שם בשבילי ובשביל הקבוצה, בדאגה ומתוך רצון שיהיה טוב.

 עתה, נותר רק לאחל לכן: הפלגות מלמדות ובטוחות במינימום מחלת ים, ב… ובחיים המקצועיים, והצלחה בכל ים, גם בים 7.

 אתי בן זיו, 6/7/2010