חדר מיון: פוסט-מחזה

תפאורה א': ערב. דשא ירוק מושקה היטב. אורות דלוקים. מסביב שולחנות עגולים מכוסים במפות לבנות. עוד מעט תתחיל הארוחה.

הגיבורים: עומדים ומדברים: הוא בשנות הארבעים שלו, היא בשנות השישים שלה.

הוא: יש לי סיפור בשבילך.

היא: ספר… אני מקשיבה.

הוא: תחשבי על חדר מיון.

היא: אני חושבת על חדר מיון.

הוא: חולה מגיע במצב קריטי.

היא: חולה מגיע במצב קריטי.

הוא: באמבולנס.

היא: באמבולנס.

הוא: מלווה אותו אדם מבוגר. חנוט בעניבה. לא נראה מקומי. אולי עולה מרוסיה?

היא: מלווה אותו אדם מבוגר. חנוט בעניבה. אולי עולה מרוסיה.

הוא: אחות ממיינת שולחת את הפצינט למיון פנימי.

היא: אחות ממיינת שולחת את הפצינט למיון פנימי.

היא רוצה לשאול מאיזה מוצא היא, אבל הרעש מפסיק את שניהם: מוזיקה מחרישת אוזניים מתפרצץ להם לתוך הדברים. הם זזים הצידה. ארוחת הערב מתחילה. אחר כך הם יושבים יחד ומנסים להמשיך. הוא מדבר, היא כותבת.

הוא אומר: בלגן. רופא מתמחה קורא לרופא בכיר.

היא כותבת: בלגן. רופא מתמחה קורא לרופא בכיר.

הוא אומר: רופא מומחה. שנות החמישים לחייו. שיערו מאפיר. ערבי. בודק את החולה, ושולח אותו למיון כירורגי.

היא כותבת (תופסת יש פואנטה): ערבי. רופא מומחה. שיער מאפיר, גיל מעבר. בודק ושולח את החולה.

הוא חוזר: למיון כירורגי.

היא כותבת: למיון כירורגי.

הוא: במיון כירורגי המשפחה פוגשת צבר, צעיר, יפה בלורית, כחול עיניים, מתמחה.

היא: במיון הכירורגי המשפחה פוגשת מתמחה, יפה בלורית, צעיר, כחול עיניים.

הוא: בודק ושולח אותו למיון לפנימית.

היא: שולח אותו, אחרי בדיקה למיון פנימי.

הוא: ככה שלוש פעמים.

היא רושמת X3.

הוא: המשפחה עוברת מאחד לשני ומהשני לאחד עד השעה 16:45.

היא, המשפחה של החולה במצב קריטי, עוברת ביניהם עד לשעה 16:45.

הוא: את יודעת למה?

היא: לא.

הוא: ב17:00 נגמרת המשמרת.

היא: מה הסוף?

הוא: הרופא הפנימי מקבל אותו למחלקה.

היא: הרופא הפנימי מקבל אותו למחלקה?

הוא: כן, והולך הביתה, משאיר את המשמרת למתמחה.

היא: הולך הביתה?

הוא: עכשיו יש שני מתמחים.

היא: שני מתמחים? מה הסוף של החולה?

הוא: נפטר

היא: למה?

הוא: מפגש בין תרבותי. מחלה קשה. לפעמים. אולי סתם עומס.

היא: מפגש בין תרבותי מביא מחלות. לפעמים רק מחמיר. לפעמים סופני. במיוחד במצבים של עומס. רפואה ישראלית.

הוא: כן. זה מה יש.

היא אורזת את התיק והולכת הביתה. יש נושרים נוספים. מישהו עולה לברך. אין הרבה אנשים.  הוא נשאר.

4 תגובות to “חדר מיון: פוסט-מחזה”

  1. יהודית Says:

    זה מוות בין תרבותי..
    אבל לא בין תרבות של בלונדיני ובעל חזות מזרחית
    אלא של תרבות ארגונית. תרבות המומחים ותרבות המתמחים
    אני מתפלאה איך לא עלו על זה קודם..

  2. benziv Says:

    את צודקת.
    כאן לא מדובר רק בבינתרבותיות במפגש האנושי/מעמדי/שייכותי, כאן בהחלט מדובר בתרבות עמוקה מאד של ארגון, שאיכשהו כולם מקבלים אותה.

    לא הבנתי ממה את מתפלאת?

  3. יהודית Says:

    בזמן האחרון יש הרבה כתבות על זה בעיתונות.
    על כך שאסור להגיע לבית החולים בין השעות 4 אחה"צ ל-7 בבוקר, כי בגלל תרבות המתמחים הסיכוי למות – גדל

  4. benziv Says:

    נכון. ממש הבוקר הגיע לידי מוסף של ידיעות, וראיתי שגם שם עלה הנושא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: