במסעדה היפנית, בחיפה

אסף הציע את המסעדה היפנית. כמה שהוא צדק. ערב. אורות אדומים קטנים מאירים את המקום. מתנות, ברכות. אורי מפתיע בכתיבה מרגשת. לא ידעתי שיש לו את זה. עובדת איתו כבר כעשר שנים בערך. הכרנו לפני 41 שנים כשנפצע ושכב ברמב"ם. אני הייתי אז הסטודנטית שהתנדבה להביא לו חומר לימוד לבית החולים.

והנה אנחנו כאן, בקהילה הנעימה הזו, חווים את הביחד של הקבוצה המלמדת, המייסדת של הסוציולוגיה הארגונית יישומית, ואני נפרדת.

מרק בטעם ימי מודגש, אצות ירוקות בו וכהות, ואחר כך אנחנו מוצפים במגשים מלאי כל טוב הים והשדות. משוחחים.  מתוכחים. עוד רגע יפלגו אותנו הדעות הפוליטיות, אבל הויכוח הזה מסתיים בטרם התחיל.

לסוציולוגים יש הרבה עניינים משותפים. דווקא בערב הזה, לא מוכרחים לדבר דווקא על מה שמפריד.

אהבתי את המפגש האינטימי שלנו.

יצאתי הביתה עמוסת מתנות (אקרא הרבה ואשמע המון מוזיקה) וברכות. ידעתי שתדירות ההגעה שלי לעיר חיפה שבה ביליתי את רוב ימי, תרד מעכשיו.

פתחתי קצת את החלון ונשמתי את הבריזה מהים.

אחר כך שר לי ארמסטרונג את השירים שלו בקול צרוד, והרגשתי שאת שלי סיימתי כאן, יפה ובגדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: