טל מור, העבריין המתייפח, עטוף היטב בזרועות הוריו וראשו הכפוף בולט מבין ראשיהם, מגיע לעמוד לדין על מעשיו. בכל זאת מגיע.
ואיכשהו אי אפשר שלא לראות במוות המיותר הזה של חשין, עוד סימפטום לקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים לוקחים חייהם של אחרים.
ובשביל מה? בשביל הדווקא? בשביל הכיף? בשביל הרגע?
מזועזעת, מן העבירה, ולא פחות מדמותו של המתייפח שחרטתו הגיעה כמה שעות מאוחר מידי.
מזועזעת מן העובדה שהוריו, מה שיש להם להגיד הוא שהם חוששים שעונשו של בנם יהיה חמור יותר בשל העובדה שהנפגע הוא בן של שופט.
זה מה שיש להם להגיד לאב (שהוא גם שופט), ולבני המשפחה האחרים של הנפגע?
מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה