מה בין טמי קאנאזאווה ויובל אדמוני (דואו פסנתרים) לסופרויז'ן של קו מנחים?

הגעתי לאוניברסיטה הפתוחה עייפה.

 אני עסוקה בחשיבה על כמה פרויקטים בו זמנית, אחד מהם הוא הכנה למפגש בנושא של סופרויז'ן               

 (http://www.ippa.org.il/index.aspx?id=1486&itemID=947).

היה זמן, זה נפלא. מבעד לדלת הסגורה עלו צלילים. אני מאד אוהבת לראות חזרות, אבל אי אפשר היה להיכנס לאולם. עוד רגע זה יתחיל, והעיפות תימוג ותשאיר אותי מלאת התלהבות.

בדרך כלל המוזיקה היא מקום להרהורים, אבל הפעם הייתי ממוקדת מאד, לא רק במה שקורה על הבמה, אלא גם בהשוואה למה שקורה למנחים, כאלה שעובדים בקו, וכן במפגש שאני אמורה להעביר על סופרויז'ן (הדרכה של יועצים).

ומעשה שהיה כך היה: טמי קאנאזאווה ויובל אדמוני: דואו פסנתרנים, הגישו לנו "חמש פואמות סימפוניות נודעות בנוסחים מקוריים לשני פסנתרים (לשון ההודעה)" .

מצאתי את עצמי מעבירה מבט בין שניהם. כל אחד מהם ישב מאחורי פסנתר הכנף שלו (הם התחלפו במושבים ובפסנתרים מידי פעם), והעברתי את העיניים שלי מאחד לשנייה ולהיפך. רוב הזמן מצאתי את עצמי מתבוננת בה יותר מאשר בו. היא הייתה נינוחה מאד, ישבה בשמלה סגולה נהדרת ובפנים מלאות הבעה. הוא היה ענייני, נע הרבה בכיסא, הרצה בהומור ובידענות על מה שעומד להיות, והסביר כל אחד מהקטעים.

ומייד עלתה השאלה הראשונה: בעבודה, האם נראה לי שזה בסדר להתבונן או להיקשר אפילו, יותר לאחד מהנועצים?

ועלתה ובאה השאלה השנייה: איך אני יכולה לראות את שניהם, שני הפסנתרנים בו זמנית?

התשובה הייתה שזה היה בלתי אפשרי. כשאני עובדת, ונותנת סופרויז'ן לשני מנחים, אני מצליחה למצוא את נקודת האמצע, ומסתכלת אליה "בעיניים רכות" (ביטוי שלמדתי ממורתי, סוניה נויס). ופתאום מדבר יובל אדמוני על המבט האימפרסיוניסטי, שהוא מעורפל, מרומז. הוא מדגים. ואני חושבת לעצמי שאת המבט הזה אני מחפשת בסופרויז'ן וכן מצליחה, לשמחתי לגלות. זהו המקום שבו אני רואה שני אנשים שעובדים יחד והם מטושטשים קמעה, כל אחד מהם מתערפל לתוך הגבול החדש שיוצר אותם כזוג, כישות בפני עצמה.

ואז אני  שואלת את עצמי את השאלה השלישית: האם השניים על הבמה, הם דוגמא טובה להשליך עליה את מחשבותי על הקו מנחים שאני עובדת איתם? מה תפקידם של המנחים בקבוצה? האם הם פסנתרנים? ואולי מנצחים? ואולי חלק מתזמורת?

ועוד אני מוסיפה: איך הם שומרים על קשר עין זה עם זה? איך הם מעבירים מידע? האם הם מנגנים את המנגינה שאליה התאמנו קודם לכן שעות ארוכות, או שהם מייצרים יחד עם הקבוצה, בניצוחם, את המנגינה שמיוחדת שתיווצר, תוך אילתורים שמתאימים הרבה יורת לנגני ג'ז ?

ושאלות ממשיכות ונובעות וכבר איבדתי את המספר: המפגש ההדרכתי שלי איתם: האם שלושתנו מייצרים מוזיקה אחרת לגמרי, שנשמעים בה קולות מהמוזיקה שניגנו בקבוצה שלהם בלעדי? האם אני רואה ושומעת קטעים נבחרים, או אולי הם מצליחים להביא לי דוגמיות אוטנטיות של מה שהיה שם?

והשאלות רודפות שאלות אחרות: מה התפקיד שלי? הנה, כאן אני מקשיבה, ונותנת משוב של כפיים, ומה שם?

והשפה? האם יש לנו שפה משותפת? האם הזוית שלי – בהכרח מביאה משהו אחר למפגש? אנחנו מייצרים משהו שבין דיאלוג לטרילוג. לעיתים יש גם מונולוגים, אבל הם קצרים מאד…

והם, המנחים שלי, האם הם מתחרים? משלימים?

טמי ויובל הם גם זוג נשוי. המנחים שאותם אני מנחה קשורים לאנשים אחרים בחיי האהבה שלהם, במפגש איתי, הם אנשים שעובדים יחד. רק זה. מה שונה במקרה כזה? 

אחרי ההפסקה אני נועצת עיניים ובוחנת: איך הם מתחילים. הנה, הוא מסדר את המשקפיים. שניהם נעים בכיסא עד שהם יושבים בו טוב. היצירה מונחת לפניהם. אנחנו המאזינים, הקהל. בעבודה אני  קהל של אישה אחת. זה שונה. איך הנועצים שלי מסתדרים בכיסאות שלהם? במה הם עוסקים רגע לפני שאנחנו מתחילים? והקצב? הפסנתרנים שלנו שומרים על קצב אחיד, מנגנים קטעים מסויימים יחד או עונים כהד זה לזו, ואיך זה אצל הנועצים שלי?

ואיך האירוע מסתיים? ואיך אנחנו מסיימים?

אחדים באו לשמוע קונצרט, אני כנראה באתי גם לעבוד…