הדציבלים מטפסים מהדשא ומגיעים אלי

עונת הקיץ נפתחה, אין ספק.

לכל מי שחשב/ה פעם שהחיים במגדלים הם נופת וצופים, הנה כמה חדשות:

הילדים. כולנו אוהבים את הילדים. והיום בלי צעקות אי אפשר. ויותר מזה, אלה שמארגנים את מסיבות הילדים… או איזה מקצוע… אנטי ירוק!

אין לי טענה לכל מה שמתרחש באופן מקרי על הדשא, אבל הצעקות המאורגנות הללו שמשלמים עבורן,  ושבסופן נותנים גם פרסים – מוציאות אותי מדעתי.

בשבת האחרונה, שמעתי את  שירי היומולדת ללא הפסקה, בעברית, באנגלית, בנוסחים שונים וחוזרים. גם המשחקים דרשו השתתפות קולנית של תחרות בין קבוצות. איזו תרבות נפלאה…

ואם אני נשמעת לכם ממש אנטי ילדים, אני רוצה להגיד שממש לא, אלא שעכשיו, ממש עכשיו, אני שומעת צרחות ממיקרופון שמבקשות מכולם להזיז את הטוסיק, ובמבט מלמעלה אימהות (בעיקר) וילדיהן רוקדים על הדשא ומושכים בחבלים, וקופצים למקפצות מים, ועוד ועוד, והכל בלי לרחם על אף דציבל. והגננת ו/או המורה, מחזיקה את המקרופון ומנצחת על המקהלה.

יש לי הרגשה שיום אחד אזמין מישהו למדוד.

בינתיים אני סוגרת את החלונות, מפעילה את המזגן, וממשיכה לשמוע… תרבות צורחת.

רגע, נדמה לי שהזמינו את כולם לאכול. אולי יהיה קצת יותר שקט?

ושירד כבר החושך!