Archive for יוני, 2010

העבריין מתייפח – והחרטה, לו רק הגיעה מוקדם יותר …

יוני 20, 2010

טל מור, העבריין המתייפח, עטוף היטב בזרועות הוריו וראשו הכפוף בולט מבין ראשיהם, מגיע לעמוד לדין על מעשיו. בכל זאת מגיע.

ואיכשהו אי אפשר שלא לראות במוות המיותר הזה של חשין, עוד סימפטום לקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים לוקחים חייהם של אחרים.

ובשביל מה? בשביל הדווקא? בשביל הכיף? בשביל הרגע?

מזועזעת, מן העבירה, ולא פחות מדמותו של המתייפח שחרטתו הגיעה כמה שעות מאוחר מידי.

מזועזעת מן העובדה שהוריו, מה שיש להם להגיד הוא שהם חוששים שעונשו של בנם יהיה חמור יותר בשל העובדה שהנפגע הוא בן של שופט.

זה מה שיש להם להגיד לאב (שהוא גם שופט), ולבני המשפחה האחרים של הנפגע?

מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת.

פתולוגיה ארגונית/פרופ' יצחק סמואל

יוני 19, 2010

קיבלתי את הספר ערב הפרידה מהחוג לסוציולוגיה, והוא יקר לי מאד גם כיוון שניתן לי על ידי המחבר עצמו, עימו עבדתי שנים רבות בצמידות גדולה.

אבל מעבר לעניין רגשי זה, מצאתי בספר השלמה יפה מאדד לכלים שיש בהם צורך, לכל מי שחי בארגונים, ובוודאי ליועצים.

אהבתי מאד את הטבלה, שמובאת כאן מתוך מאמר של הנקס, ווטסון וצ'נדלר, המתאר את המודלים של שלבי החיים בארגונים: שלבים ומספרם (עמ' 19 בספר). כמו בכל טבלה, ניתן להסתכל על הטבלה כאמצעי מאבחן ולחשוב: באיזה שלב אנחנו נמצאים בארגון? איזה  מודל מתאים לנו? איפה אנחנו רוצים להיות.

מתוך זה – יכולה כמובן לצאת השאלה הבאה: מה לעשות לצורך זה? שהיא כמובן שאלת השאלות.

פרק שאהבתי נקרא מסלול השקיעה. ציטוט של מילר (עמ' 73), מתאר תסמונות של מסלולי שקיעה של ארגונים. אהבתי במיוחד את הציוריות של הכותרות, מה שעוזר מאד לשמור את הטיפוסים בזיכרון:

א. ריצה עוורת שנגרמת ע"י מנהלים תאבי שליטה, שמציבים מטרות לא מציאותיות ושאפתניות מצד אחד ומצד שני אין להם תוכניות לטווח ארוך.

ב. ביורוקרטיה קופאת על שמריה שאיננה נענית לצרכים החדשים של הסביבה, ומסתמכת בעיקר על הצלחות העבר.

ג. חברה ללא ראש. אהבתי במיוחד את הכותרת הזו. אני מכירה חברות כאלה. המנהיגות חלשה,האסטרטגיה מעורפלת, יש חוסר תאום.

ד. חברה עם גיבנת, כזו שחוותה כשלונות שונים, אין לה משאבים מספקים, היא מתנדנדת בין להיות או לחדול.

פרקים 7 ו-8, עוסקים בתאוות בצע ושחיתות ופשיעה ארגונית.

איכשהו אני חושבת שפרקים אלה רלוונטיים מאד להבין את השחיתות שאנחנו מכירים, לא רק בארגונים אלא גם במדינה.

הספר אם כך יכול להוות מקור להעלאת מודעות והוספת ידע למי שארגונים הם מקום המחיה שלו. ומי לא כזה?

סיכונים של כותבים: נמירובסקי משוחררת מהם

יוני 18, 2010

כותבים לוקחים סיכונים. לכמה מהם נחשפתי והנה אני רושמת אותם כבר כאן:

א. הסיכון הראשון שאני חושבת עליו, הוא כמובן הסיפור של אמירת האמת. יש כמה שלא יאהבו כותבים דוברי אמת (במיוחד שלכל אחד אמת משלו).

ב. סיכון שני הוא שיעשה שימוש לא רצוי בחומרים שנכתבו. החל מהרגע שהחומר יצא לאוויר העולם, אין לכותב שליטה עליו. החומרים שלו יכולים להיות ממוחזרים.

ג. סיכון שלישי הוא שהכותב יובך בשל ביקורת. כאן יש שלל רב של דוגמאות: יאמרו/יכתבו עליו שהדברים שכתב הם חסרי ערך, חסרים טעם אומנותי מוגדר, לא ראויים וכו'.

ד. סיכון רביעי הוא שהכתוב יפגע באחרים, בין אם הכותב התכוון לפגוע ובין אם לא. יש מקרים שהכתוב יפגע בכותב עצמו.

אולי מהסיבות האלה ומסיבות נוספות, יש אנשים שכותבים תחת שם בדוי, ושומרים על הבדיה בקנאות.

מכל אלה משוחררים כותבים שהנכתב מפורסם אחרי מותם, כמו למשל הספר "כחום הדם" שנכתב ע"י אירן נמירובסקי ופורסם על ידי ביתה כנראה. המחברת מתה באושויץ לפני ש הספיקה לסיים את הספר, והוא נשאר שנים רבות רחוק מן העין.

אני קוראת אותו עכשיו.

קרעים ושסעים

יוני 18, 2010

אני שואלת את עצמי – איפה זה מתחיל. האם זה מתחיל בתוך עם, בין קבוצות? כמו למשל הקונפליקט שבין חילוניים ודתיים, או שזה מתחיל קודם כל בפנים, אצל כל אחד מאיתנו, בתחושות ה"בטן", בהיקרעות הזו בין הרצון להיות שונה ומיוחד/ת והרצון להיות כמו דומה, כולם/ן?

ומה זה חשוב איפה זה מתחיל?

האמת – זה לא כל כך חשוב. מה שברור שתופעת השסע וההיקרעות היא כנראה טבעית כמו השמש והירח והכובים, ונס גדול הוא כשזה לא קורה, כמו למשל בשוייץ. אולי צריך אופי הרבה יותר אולפיני והררי, מתבדל קצת כדי שלא להיקרע. אני חושבת על הקנטונים ומקנאה. פשוט מקנאה… והשאלה: האם יש להם קונפליקטים בתוך עצמם. על זה הם כנראה לא מוותרים…

סבי, אברהם רובינשטיין, היה חסיד

יוני 17, 2010

סבי היה חסיד. לא היכרתי אותו. הוא נפטר הרבה לפני שנולדתי, ובטרם פרצה השואה. סבתי הייתה אשת חסיד על כל המשתמע. שניהם עבדו, כי הרב ציווה. סבא היה מספר סיפורים וגם הרוח החיה בסעודת מלווה מלכה. רישומו ניכר גם בספר שהשאירו יוצאי ריקי אחריהם, לדורות הבאים. הם כתבו עליו.

מהסיפורים ששמעתי עליו, לא נראה לי שהיה מזדהה עם מה שקורה היום בעמנואל.

איזו דרך ארוכה הלכה החסידות שאהבה אדם ופשטות. עצוב.

כן, יש להניח שסבי לא היה אוהב גם את החילוניות שלי, אבל הוא כבר הכיר אותה מאבי שחזר בשאלה, וכיבד אותה.

למרות שלא הכרתי אותו, אני מתגעגעת אליו ואל חבריו פשוטים, אוהבי שמחה וחיים, ובעיקר אוהבי אדם.

הכלא כמשאת נפש

יוני 17, 2010

נשמע מטורף, אבל הכלא מודגם כמקום שאליו שואפים, שמגדיר זהות דתית, שמקדם את בוא המשיח, שנרשם כמעט כמו מוות על קידוש השם.

ואלהים, צוחקת מלמעלה, ואומרת שהעולם השתגע ושאין לה כח לשאת את כל מה שמשליכים עליה.

וכנראה שיצא מזה משהו טוב. לאו דווקא משיח. ולי נותר לחכות.

מרד החרדים הגדול

יוני 17, 2010

בין יפו לעמנואל, בין מאה שערים לבית שמש הולך ומתרקם לו מרד החרדים הגדול.  מרד הוא עבורי ביטוי קיצוני להתנגדות. ואין שינוי בלי התנגדות.

רוצה לומר: החרדים עוברים שינוי. ומקורותיו רבים והם כוללים את הלחצים המופעלים על הציבור החרדי להשתנות, ויכולים לבוא מאמצעי התקשורת המפתים, למשל, כמו גם מהאינטרנט ובוודאי מהרשויות או  מהסביבה החילונית.

לכן כל כך חשוב המרד הזה, וחשובות תוצאותיו.

אני שמחה שחלקם מתארגן להליכה לכלא. אין לי ספק שגם המפגש הזה, עם רשויות החוק, יותיר בקרבם סימנים וירבה את ההשפעה עליהם. לא עוד התבודדות והתנתקות אלא התנסות בתוך מה ששלטון יכול לדרוש מהם. כן, כולל מתקני כליאה. כולל לחץ לכבד את הכללים שגם חילוניים רבים לא מכבדים.

ולא רק הם משתנים. גם הממשלה ושריה משתנים, גם הרבנים משתנים. אי אפשר למרוח את השונות הגדולה והכוחות להיפרדות בתוכינו.

ועוד לא הזכרנו קהילות אחרות, כגון, הציבור הערבי. גם הוא מחכה לנו. וגם לו יש מה להגיד. גם הוא משתנה, וגם הוא מחכה למרד שלו.

ישראל של שנות האלפיים היא מן מעבדה מרתקת שבה נפגשים הניגודים.

ושאלת המנהיגות הטובה היא השאלה: האם ישכילו מנהיגי הציבורים והמדינה להוציא מעז מתוק או לפורר.

זאת השאלה.

במסעדה היפנית, בחיפה

יוני 16, 2010

אסף הציע את המסעדה היפנית. כמה שהוא צדק. ערב. אורות אדומים קטנים מאירים את המקום. מתנות, ברכות. אורי מפתיע בכתיבה מרגשת. לא ידעתי שיש לו את זה. עובדת איתו כבר כעשר שנים בערך. הכרנו לפני 41 שנים כשנפצע ושכב ברמב"ם. אני הייתי אז הסטודנטית שהתנדבה להביא לו חומר לימוד לבית החולים.

והנה אנחנו כאן, בקהילה הנעימה הזו, חווים את הביחד של הקבוצה המלמדת, המייסדת של הסוציולוגיה הארגונית יישומית, ואני נפרדת.

מרק בטעם ימי מודגש, אצות ירוקות בו וכהות, ואחר כך אנחנו מוצפים במגשים מלאי כל טוב הים והשדות. משוחחים.  מתוכחים. עוד רגע יפלגו אותנו הדעות הפוליטיות, אבל הויכוח הזה מסתיים בטרם התחיל.

לסוציולוגים יש הרבה עניינים משותפים. דווקא בערב הזה, לא מוכרחים לדבר דווקא על מה שמפריד.

אהבתי את המפגש האינטימי שלנו.

יצאתי הביתה עמוסת מתנות (אקרא הרבה ואשמע המון מוזיקה) וברכות. ידעתי שתדירות ההגעה שלי לעיר חיפה שבה ביליתי את רוב ימי, תרד מעכשיו.

פתחתי קצת את החלון ונשמתי את הבריזה מהים.

אחר כך שר לי ארמסטרונג את השירים שלו בקול צרוד, והרגשתי שאת שלי סיימתי כאן, יפה ובגדול.

פרידה מהחוג לסוציולוגיה, בחיפה

יוני 15, 2010

יום אחרון.

יש משהו מיוחד ביום האחרון. ממש כמו ביום הראשון.

ביום הראשון, שהתרחש לפני 15 שנים בערך ועוד קיץ שלם, ישבתי בכיתה קטנה עם פרופסור יצחק סמואל. התחילה שנה חדשה ומגמה חדשה. הסטודנטים היו מעטים. הציפיות היו גדולות.

אחר כך גדל מספר הסטודנטים ובהתאמה מספר המדריכים. הגיעו מיכל כץ, אחריה דליה יזרעאלי ולבסוף התווסף גם אורי צורף.

מרכזי המגמה היישומית ארגונית התחלפו: פרופ' סמואל שהיה כאמור המייסד, פרופ' אורי לויתן, אחריו ד"ר אסף דר, ולאחרונה ד"ר הילה הופשטטר.

גם מספר הסטודנטים השתנה. עלה בהדרגה עד שנשאר קבוע. לא יותר מעשרים במחזור אחד, מחולק לשתי קבוצות.

סטודנטים הגיעו ועזבו, ושוב הגיעו ושוב עזבו. אפילו אחת מהבנות שלי למדה איתי… היה מאתגר.

השתדלתי להכיר מהר. במשך הזמן שכחתי את אלה שעזבו, אלא אם כן היה משהו מיוחד סביבם, לטוב או לרע.

היום אני עוזבת.

מבחירה.

בשמחה שתם פרק.

בעצב שתם פרק.

ומחכה למה שיבוא בהמשך.

טרגדיות מחפשות בית עני

יוני 14, 2010

ככה זה, טרגדיות מחפשות בית עני, אם אפשר. ואם ניתן גם שכונה ענייה כרקע. זה תמיד יכול לעזור.

ככה אני רואה את סכסוך השכנים באשדוד שנגמר במוות.

כי דבר כזה, ממש כזה, לא יכול לקרות בהרצליה פיתוח למשל או בקיסריה.

קודם כל כי אי אפשר לשפוך מלמעלה קפה על הכביסה של השכנה.

בסביון או בעומר, יכול אדם לשפוך קפה רק על הכביסה של עצמו.

בנוסף, אם השכנים לא מתאימים – יש לחלק מהאנשים אפשרות לעבור דירה, או אפילו לקנות את הבית של השכנים. רק שלא יציקו. ואז אפשר להשכיר את הדירה. ועוד להרויח כסף. אבל זה כמובן לא בכל מקום. יש אנשים שלא יכולים לחשוב על פתרון כזה. הם חייבים לחיות בבית שלהם, עם השכנים שלהם. לחילופין – יש להם רק רחוב. וברחוב זה עוד יותר מסכן לגור.

וכך, קורה, שבסופו של דבר, מתרחשת טרגדיה ואישה אחת שוחטת את רעותה.

הכעס הזה והשנאה הזו יכולים להיות מוסברים, גם על ידי עוני, נחשלות, ובורות, והיעדר תמיכה.

לא הכל הוא עניין של אישיות הרוצחת לבדה. או אישיותה של הנרצחת. או אופיו של הדיאלוג ביניהם. לפעמים מדובר ברקע, בסביבה.

ועצוב, עצוב לראות את הרקע: שיכונים, צפיפות, עזובה.