Archive for יוני, 2010

שפעת של קיץ, רק לי יש?

יוני 13, 2010

אתמול בערב היה לי חום. הבוקר אין לי, אבל אני לא במיטבי.

מבין שתי האופציות:

א. ביטול פגישות.

ב. יציאה ליום עבודה.

אני בוחרת באופציה השנייה. לא יודעת אם יצליח לי, אבל מנסה.

מפתיע אותי שחליתי. מפתיע אותי שעלה לי החום. זה בדרך כלל לא קורה לי.  לא ידעתי שמסתובב לו, כאן ממש כרגע וירוס. אף אחד לא כתב עליו בעיתון. ואני כבר רגילה שכותבים.

וירוס – תשובה לכל דבר. אולי העמסתי על עצמי? אולי זה לא וירוס?

ואולי זה לא מספיק חשוב לפוסט, אבל כתבתי.

הפנקייק של י'

יוני 12, 2010

שבת בבוקר. י' מציע שילמד אותי להכין פנקייק. אני נענית. הוא לא רוצה להכין, הוא רוצה שאני אכין לפי ההוראות. אני גם אטגן. הוא יגיד. והוא אומר לי שצריך לפי הסדר: כוס לבן, חצי כוס חלב, שתי ביצים, כף תמצית וניל, אם רוצים קורט מלח. מערבבבים הכל בקערה. אחר כך מוסיפים כוס קמח וכפית אבקת אפיה. מערבבים עד שלא ישארו גושים. לוקחים מחבת ושמים עליה 4 כפות שמן. מכינים את הפנקייקים ומגישים.

לנו היה טעים.

אם טעים לכם – אנא כתבו.

תודה.

חדר מיון: פוסט-מחזה

יוני 11, 2010

תפאורה א': ערב. דשא ירוק מושקה היטב. אורות דלוקים. מסביב שולחנות עגולים מכוסים במפות לבנות. עוד מעט תתחיל הארוחה.

הגיבורים: עומדים ומדברים: הוא בשנות הארבעים שלו, היא בשנות השישים שלה.

הוא: יש לי סיפור בשבילך.

היא: ספר… אני מקשיבה.

הוא: תחשבי על חדר מיון.

היא: אני חושבת על חדר מיון.

הוא: חולה מגיע במצב קריטי.

היא: חולה מגיע במצב קריטי.

הוא: באמבולנס.

היא: באמבולנס.

הוא: מלווה אותו אדם מבוגר. חנוט בעניבה. לא נראה מקומי. אולי עולה מרוסיה?

היא: מלווה אותו אדם מבוגר. חנוט בעניבה. אולי עולה מרוסיה.

הוא: אחות ממיינת שולחת את הפצינט למיון פנימי.

היא: אחות ממיינת שולחת את הפצינט למיון פנימי.

היא רוצה לשאול מאיזה מוצא היא, אבל הרעש מפסיק את שניהם: מוזיקה מחרישת אוזניים מתפרצץ להם לתוך הדברים. הם זזים הצידה. ארוחת הערב מתחילה. אחר כך הם יושבים יחד ומנסים להמשיך. הוא מדבר, היא כותבת.

הוא אומר: בלגן. רופא מתמחה קורא לרופא בכיר.

היא כותבת: בלגן. רופא מתמחה קורא לרופא בכיר.

הוא אומר: רופא מומחה. שנות החמישים לחייו. שיערו מאפיר. ערבי. בודק את החולה, ושולח אותו למיון כירורגי.

היא כותבת (תופסת יש פואנטה): ערבי. רופא מומחה. שיער מאפיר, גיל מעבר. בודק ושולח את החולה.

הוא חוזר: למיון כירורגי.

היא כותבת: למיון כירורגי.

הוא: במיון כירורגי המשפחה פוגשת צבר, צעיר, יפה בלורית, כחול עיניים, מתמחה.

היא: במיון הכירורגי המשפחה פוגשת מתמחה, יפה בלורית, צעיר, כחול עיניים.

הוא: בודק ושולח אותו למיון לפנימית.

היא: שולח אותו, אחרי בדיקה למיון פנימי.

הוא: ככה שלוש פעמים.

היא רושמת X3.

הוא: המשפחה עוברת מאחד לשני ומהשני לאחד עד השעה 16:45.

היא, המשפחה של החולה במצב קריטי, עוברת ביניהם עד לשעה 16:45.

הוא: את יודעת למה?

היא: לא.

הוא: ב17:00 נגמרת המשמרת.

היא: מה הסוף?

הוא: הרופא הפנימי מקבל אותו למחלקה.

היא: הרופא הפנימי מקבל אותו למחלקה?

הוא: כן, והולך הביתה, משאיר את המשמרת למתמחה.

היא: הולך הביתה?

הוא: עכשיו יש שני מתמחים.

היא: שני מתמחים? מה הסוף של החולה?

הוא: נפטר

היא: למה?

הוא: מפגש בין תרבותי. מחלה קשה. לפעמים. אולי סתם עומס.

היא: מפגש בין תרבותי מביא מחלות. לפעמים רק מחמיר. לפעמים סופני. במיוחד במצבים של עומס. רפואה ישראלית.

הוא: כן. זה מה יש.

היא אורזת את התיק והולכת הביתה. יש נושרים נוספים. מישהו עולה לברך. אין הרבה אנשים.  הוא נשאר.

מילים, מילים, מילים, ויעוץ ארגוני

יוני 11, 2010

הנה, הם על הבמה, נראים טוב, מרוצים ממעמדם, מדברים עברית. המילים נשמעות מוכרות, המשפטים מובנים, אבל האוזן שלי נעצרת שוב ושוב על המילים ועל התחביר וארגון המשפט. הנה כמה דוגמאות:

1.  התפנה לי ארבע שעות…

2. היה את המשחק המיליון משהו…

ולצערי זה לא מסתיים כאן.

למשל: כמות המילים הכתובות בשגיאות כתיב, בעבודות של סטודנטים, עולה בהתמדה. לא מדובר באנשים שהשפה העברית איננה שפת אימם. מדובר באנשים שצמחו כאן, למדו כאן, מדברים בה יום יום.

הפסקתי להקשיב, חשבתי שאיכות חיים פרושה גם לשמוע מוזיקה טובה במילים המדוברות. היא חסרה לי המוזיקה הזו. אין ספק שאיכות חיי בכנסים ובעבודה – בירידה.

ופרידה מקבוצת "הרוזמרין"

יוני 8, 2010

כן, קבוצה אחר קבוצה. זו הייתה קבוצה אחרת, וגם ממנה אני נפרדת. עדיין נותרו כמה משימות, אבל שוב לא ניפגש כקבוצה. להלן מילות הפרידה ממנה:

תפוחי אדמה ברוזמרין

מודה ומתוודה, אני אוהבת מאד להכין תפוחי אדמה ברוזמרין. קודם כל בגלל הריח, אחר כך בגלל הטעם ולבסוף בגלל הקלות. לא פגשתי אנשים שלא אוהבים את התבשיל: מקטנים ועד גדולים.לאלה מכם שרוצים להפוך את המטפורה למשהו פרקטי יותר, אני מוסרת הוראות הכנה:

 רחצו תפוחי אדמה קטנים (או חלקו גדולים לחתיכות קטנות) יבשו, הניחו בתוך תבנית, פזרו שמן זית ביד נדיבה, הניחו גבעולי רוזמרין,  ומלח בישול. אפו בתנור עד שתפוחי האדמה יהיו רכים, ללא התנגדויות מיותרות.

הגישו עם מנה עיקרית או ליד סלט.

בישלנו והתבשלנו, ואני מקווה שיצא לנו מעדן רצוי וראוי שטעמו נימוח וריחו מושך, לא פחות מהתבשיל הנ"ל.

 אני רוצה לאחל לכם שריח המקצוע יהיו לכם כריח הבושם הטבעי והנעים כל כך של הרוזמרין, שה"תבשילים" שלכם יהיו טעימים וקלים, ושהתנור שלכם יפיק יצירות משובחות בקלות.

 עם חלקכם אני מניחה שאתראה ואוכל לבדוק אם ניסיתים. 

מאחלת חיים מקצועיים של התנסות והתבשלות.

 שמחה על החוויה המשותפת במטבח שלנו ועל תרומת כל אחד/ת מכם/ן לניחוח.

 מודה במיוחד לשותפתי, שעזרה וטרחה, ודאגה לכל, כל הזמן.

 אתי בן זיו, ‏04/06/2010

פרידה מקבוצה שהייתה עבורי "ספינת הנשים"

יוני 7, 2010

 אני  נפרדת מקבוצות, עכשיו יותר משאר ימות השנה, בגלל סיום השנה האקדמית. בדרך כלל, אין פרידות שמחות. תמיד יש פרידות מלמדות, מסכמות. להלן מכתב פרידה לקבוצה אחת:

אני נוטה לפעמים לראות קבוצה כים, לעיתים כספינה. אולי, כי רוב חיי התרחשו ליד ים: באתי ארצה דרך הים, את הקריירה המקצועית, התחלתי בחיל הים, אני חיה ליד הים.

 בחיל, פגשתי לראשונה את המושג "ים 7". מפקדים שאיתם עבדתי, השתמשו במושג, כשהתכוונו לים קשה, סוער במיוחד.  

 עכשיו אני רואה את הים כל יום. מרחוק אפשר לעיתים לראות דבור או סטי"ל. לפעמים אני חושבת שאני רואה ים 7, אבל בגלל המרחק, אני לא בטוחה. בדרך כלל הים נראה שליו ושקט ורק גווני הכחול משתנים.

 קבוצה היא בעיני ים גם כן, ופעמים היא ים 7, והגלים בה גבוהים. לעיתים היא בכלל ספינה, לפעמים היא ספינת מלחמה.

 בקבוצה הזו היו סערות והיו ימים שקטים, בהם זכרנו שהים יכול להיות גבוה יותר. היו ימים שלstorming  , מאבק על מנהיגות, רצון להוביל את הספינה הזו למקום אחר, בצורה אחרת, היו זרמים, ומערבולות. חלק מהמשתתפות ניסו את פוטנציאל המנועים, ורצו נמל אחר. היו גם ימים שלווים. בכולם הייתה למידה רבה מונחת על הסיפון, וגם היום כל אחת חופשייה לבוא ולקחת ממנה.

 עכשיו, הגענו לנמל ועוד רגע נרד לרציף, ונתפזר. והקבוצה הזו כמו שהייתה ואיך שהייתה לא תהיה עוד.  

 רגע לפני הפיזור, אני מבקשת להזכיר שבתחילת המסע היה נוסע שירד, נשארנו ספינת נשים.

 אני גם מבקשת להודות לכל מי שלקחה חלק בהפלגה הזו, תרמה בשקט, בדיבור או במעשה, וגם לאלה שנדנדו את הספינה והעלו את גלי המעמקים. תודה מיוחדת  ל…., שהייתה מוכנה להתנסות במה שהביא לה תפקיד הפרוייקטורית, ועזרה בניווט הספינה.

 ותודה אחרונה ל…, שכיוונה דברים, הכינה את הציוד הדרוש לכל הפלגה, ותמיד הייתה שם בשבילי ובשביל הקבוצה, בדאגה ומתוך רצון שיהיה טוב.

 עתה, נותר רק לאחל לכן: הפלגות מלמדות ובטוחות במינימום מחלת ים, ב… ובחיים המקצועיים, והצלחה בכל ים, גם בים 7.

 אתי בן זיו, 6/7/2010  

 

בוקה ומבולקה

יוני 7, 2010

הבוקר התיישבתי ליד המחשב, ובראש היה לי צמד מילים: "בוקה ומבולקה", ואם אינני טועה, שמעתי אותן לראשונה בשיעורי התנ"ך. המשמעות היא בלגן גדול. כבר שנים שלא שמעתי את צמד המילים הזה. היום שמעתי מתוך ראשי. לא הייתה כל אפשרות אחרת מלבד להגיד לעצמי: הנה, זה מה שקורה. בוקה ומבולקה.

כאזרחית המדינה, אני חשה שוב, אולי יותר מפעם, בבוקה הזו. והמבולקה – עוזרת על ידה.

אין אסטרטגיה ברורה בתחומים שונים, במדיניות החוץ, במדיניות הביטחון. אין.

ולא יעזרו צחצוחי המילים והחרבות של חלק מהמנהיגים המופיעים בתקשורת מידי פעם.

ואין מסביר לאומי או אחר.

והשטח פתוח לכל מיני מפרשים ובעלי יותר מזל מביניהם, או פחות.

אני רוצה לקוות שהמצב ישתנה, שישראל תוכל לעלות על דרך המלך של פתרון בעיות קרדינליות יותר או פחות שלה, ושתהיה מנהיגות שמעוררת גאווה והזדהות.

בינתיים – המילים האלה, בוקה ומבולקה – הן המסבירות את המצב באופן הכי אוטנטי שאפשר, עבורי.

אלם הכתיבה

יוני 6, 2010

יש ימים שהעיפרון, העט, ובימינו אנו – המקלדת – אינם נענים. לא פלא, גם המח לא נענה לבקשה, לעיתים לתחינה, לכתוב. במקרה של הבלוג, זה נראה לי פחות דרמטי, אבל במקרה של הכתיבה, הצורך לסיים את הספר שהתחלתי עם חברה, זה דרמטי יותר.

ויש משהו בי שלא מסכים. שעוד לא בשל. שעוד לא מוכן. ואני מחכה. שיבשיל, שיסכים.

גם בבלוג הייתה אי כתיבה. אלם.

אולי האירועים מסביב, אולי לא.

ובינתיים, הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו, הוא האלם הזה. ולפעמים זה כל מה שיש.

המשט: דמותו של הלוחם, האלוף זאב אלמוג

יוני 2, 2010

כמו תמיד, זאב אלמוג, איש חכם, לוחם, מתרגש בשביל השייטת שלו, חיל הים שלו, והמדינה שלו. מביט נכחו מן המסך ואומר את שלא ידענו:

א. מותר לעצור ספינה מחוץ למים בטריטריאליים. כולם חוזרים על השטות הזו, שאסור היה. מותר.

ב. הפיגועים הכי גדולים, בשנים שהיו פיגועים, בוצעו דרך הים.

ג. העובדה שמבריחים באמצעות מנהרות – לא אומרת שצריך להפקיר את הנתיב הזה.

ד. לעיתים, בפעולות, נפגעים אנשים חפים מפשע. זה קורה במהלך לחימה. למרות, זאת כמובן לא הכוונה.

ה. לא היה כישלון. המשט נעצר.

ו. כל מיני אנשים מציעים הצעות ומדברים על איך אפשר היה לעצור בדרכים אחרות, והם לא מבינים: ים, לחימה בים ועוד.

ז. אף גוף אחר לא יכול לעשות את העבודה הזו יותר טוב מחיילי השייטת, אף אחד אחר לא הוכשר לזה בדיוק. הם האנשים הנכונים במקום הנכון.

את זאב אלמוג אני זוכרת היטב. כשהתגייסתי מחדש לחיל, כיועצת, הוא היה מפקד חיל הים והמשיך עוד 4 שנים בתפקידו זה. זכור לי המקרה, שבו, אני חדשה, לא מכירה את כללי המשחק, קמה אחרי שמפקד הבה"ד דיבר (הייתי אמורה לדבר לפניו, מדברים לפי סדר הדרגות), ואומרת "רק רגע, יש לי עוד משהו", והוא מחייך ומאפשר לי להגיד את מה שאני רוצה להגיד, ובסופו של דבר לקבל את מבוקשי.

וכמו תמיד, היה גם הפעם: קצין  נחוש וחכם, וג'נטלמן. ולא פחות מזה: לוחם.

היום, כשמדד הגאווה הלאומית ירוד כל כך – היה טוב לראות אותו שוב, מפזר עמימות ונחוש.

דפקנו את עצמנו

יוני 1, 2010

זהו. זה מה שעשינו. החייל שהושלך מהסיפון, הוא סמל למה שהצלחנו לעשות לעצמנו. אפשר לומר על זה הרבה דברים:

שהייתה טפשות, שהייתה זחיחות, שהיה מזל ביש, שהמלכודת חיכתה לנו ונפלנו בלית ברירה.

נדמה לי שעכשיו צריך יהיה לקרות שינוי גדול, בשביל להחזיר מה שאבד. נראה את היצירתיות של המנהיגים שלנו להוציא מעז מתוק. נראה.

את כל השאר – אשתוק.