תפאורה א': ערב. דשא ירוק מושקה היטב. אורות דלוקים. מסביב שולחנות עגולים מכוסים במפות לבנות. עוד מעט תתחיל הארוחה.
הגיבורים: עומדים ומדברים: הוא בשנות הארבעים שלו, היא בשנות השישים שלה.
הוא: יש לי סיפור בשבילך.
היא: ספר… אני מקשיבה.
הוא: תחשבי על חדר מיון.
היא: אני חושבת על חדר מיון.
הוא: חולה מגיע במצב קריטי.
היא: חולה מגיע במצב קריטי.
הוא: באמבולנס.
היא: באמבולנס.
הוא: מלווה אותו אדם מבוגר. חנוט בעניבה. לא נראה מקומי. אולי עולה מרוסיה?
היא: מלווה אותו אדם מבוגר. חנוט בעניבה. אולי עולה מרוסיה.
הוא: אחות ממיינת שולחת את הפצינט למיון פנימי.
היא: אחות ממיינת שולחת את הפצינט למיון פנימי.
היא רוצה לשאול מאיזה מוצא היא, אבל הרעש מפסיק את שניהם: מוזיקה מחרישת אוזניים מתפרצץ להם לתוך הדברים. הם זזים הצידה. ארוחת הערב מתחילה. אחר כך הם יושבים יחד ומנסים להמשיך. הוא מדבר, היא כותבת.
הוא אומר: בלגן. רופא מתמחה קורא לרופא בכיר.
היא כותבת: בלגן. רופא מתמחה קורא לרופא בכיר.
הוא אומר: רופא מומחה. שנות החמישים לחייו. שיערו מאפיר. ערבי. בודק את החולה, ושולח אותו למיון כירורגי.
היא כותבת (תופסת יש פואנטה): ערבי. רופא מומחה. שיער מאפיר, גיל מעבר. בודק ושולח את החולה.
הוא חוזר: למיון כירורגי.
היא כותבת: למיון כירורגי.
הוא: במיון כירורגי המשפחה פוגשת צבר, צעיר, יפה בלורית, כחול עיניים, מתמחה.
היא: במיון הכירורגי המשפחה פוגשת מתמחה, יפה בלורית, צעיר, כחול עיניים.
הוא: בודק ושולח אותו למיון לפנימית.
היא: שולח אותו, אחרי בדיקה למיון פנימי.
הוא: ככה שלוש פעמים.
היא רושמת X3.
הוא: המשפחה עוברת מאחד לשני ומהשני לאחד עד השעה 16:45.
היא, המשפחה של החולה במצב קריטי, עוברת ביניהם עד לשעה 16:45.
הוא: את יודעת למה?
היא: לא.
הוא: ב17:00 נגמרת המשמרת.
היא: מה הסוף?
הוא: הרופא הפנימי מקבל אותו למחלקה.
היא: הרופא הפנימי מקבל אותו למחלקה?
הוא: כן, והולך הביתה, משאיר את המשמרת למתמחה.
היא: הולך הביתה?
הוא: עכשיו יש שני מתמחים.
היא: שני מתמחים? מה הסוף של החולה?
הוא: נפטר
היא: למה?
הוא: מפגש בין תרבותי. מחלה קשה. לפעמים. אולי סתם עומס.
היא: מפגש בין תרבותי מביא מחלות. לפעמים רק מחמיר. לפעמים סופני. במיוחד במצבים של עומס. רפואה ישראלית.
הוא: כן. זה מה יש.
היא אורזת את התיק והולכת הביתה. יש נושרים נוספים. מישהו עולה לברך. אין הרבה אנשים. הוא נשאר.