אלתרמן שלי והשורה הראשונה

יצאנו להצגה ברעננה, בבית יד לבנים.

מי שהודיע לנו על כך היה דיבי, שהכרנו בטיול לסין. אז ידענו עליו שהוא חבר בקבוצה, ושהוא נפל למים. לא ידענו שהוא שחקן חובב. בינתיים למדנו גם את זה.

מאז, הוא שולח לנו מידע על ההצגות שהוא משתתף בהן (בעיסוקיו היומיומיים הוא מנהל שיווק והוא עושה את השיווק של החבורות המשחקות שלו – יפה).

 ישבנו בשורה הראשונה וחששנו מידי פעם שמישהו הולך ליפול מהבמה הקטנה – עלינו. חיוך גדול היה מרוח על פני, גם כשבהצגה עלו קטעים עצובים. נהניתי להיזכר, נהניתי לחוות, נהניתי מההגשה. התחברתי לא רק לשירים שהיכרתי מילדות אלא גם לשיעורים על אלתרמן, באוניברסיטה, בשנים האחרונות (המרצה הייתה חיה שחם, שאני מתה עליה).  ישבתי נינוחה וצוהלת כל ההצגה כמי שהגיעה לפגישה עם מכר ותיק.

ההצגה חשובה, ומעלה את הנקודות המשמעותיות ביותר בחיים של אלתרמן, כולל הקונפליקט עם נתן זך.

נהניתי גם מגילם של השחקנים, רובם מבוגרים, אבל חדוות המשחק מלמדת אותנו שוב שגיל הוא לא רק עניין כרונולוגי.