חורבן הגוף: מבט מתוך המלתחה

המלתחה הראשונה שנחשפתי אליה הייתה בחוף השקט, בבת גלים שבחיפה. הייתי בשנות העשרים שלי, והלכתי עם הבנות שלי במהלך כל קיץ, כמה פעמים בשבוע, לים. ברוב המקרים נסעתי לשם באוטובוס, ולמרות התלאות, אני זוכרת הרבה אנרגיה. ואחרי הים והמלתחה שקט.

במלתחה עצמה לא היו שום פינוקים. מים קרים מאד. שמפו מהבית. אני זוכרת את הנשימה נעצרת ברגעים הראשונים ואחר כך מסתגלת. המלתחה הייתה ענקית ועשרות נשים התקלחו והתלבשו.

היום אני נמצאת במקום אחר, ליד הבית, באחוזת פולג. המלתחה קטנה יחסית. יש כעשר מקלחות, כל אחת בתא סגור בזכוכית מצוירת. שמפו הבית מחכה במיכלים קטנים. רוב הבאות לבריכה הן נשים מבוגרות. אני, שאף פעם לא אהבתי את ההתערטלות במקלחת, עוד אוהבת את זה פחות. אבל חלק מחברותי למקלחת – לא שמות. זאת ההזדמנות לחזות בחורבן הגוף.

נשים מבוגרות, יושבות על ספסל ומורחות קרם באיטיות. פה ושם נכנסת למקלחת אישה שנעזרת באחרת, כדי לקיים את הפעולות הפשוטות ביותר. פה ושם נכנסת גם אישה צעירה.את גופן של המבוגרות לא מציגים בשום תמונת פרסומת, הוא לא מוכר דבר, מלבד השנים הרבות שהן כאן.

"חורבן הגוף לא מפריע למורל", אני אומרת לעצמי בלבד ומקשיבה לשיחה הזורמת בשקט. הנה זו חזרה מהאלפים וזו חזרה ממקום אחר ושמעה אופרות בכל יום. "היה נהדר", מסכמות שתיהן. לפעמים הן מעלות קונפליקטים קטנים אל מעל לפני השטח: איסוף העלים בחצרות, למשל, וגם גיזום העצים הוא נושא לשיחה ערה.

ואילו אני, שקועה בחורבן הגוף… 

כל מה שהיה להן, לא יחזור, למרות הקרמים, למרות המאמץ לשמר ולהיות נשיות, כמו שהיו רגילות בעבר. אני מכבדת את הנשים האלה מאד. חורבן הגוף מספר על חייהן, על מעשיהן. ועל חיי.

העיקר, הרוח. נדמה לי ששמעתי את זה מאחת המשתתפות במקלחת. והן שומרות על הרוח.

אני נזכרת בסרטי טבע על דגי הסלמון המזדקנים וחושבת לעצמי שאנחנו לא כל כך רחוקים מהם…

7 תגובות to “חורבן הגוף: מבט מתוך המלתחה”

  1. trischi Says:

    רק אותי זה מעציב כל כך לדעת, שאני חיה בעולם בו אין שום יכולת לראות בגוף שנוכח עכשיו השתקפות של כל הדברים הטובים והרעים שהוא עשה בעבר?

  2. benziv Says:

    אני לא חושבת שאת יחידה.
    אבל…
    גם בית ישן מעורר אצלי חמלה, לאו דווקא את ההשתקפות שאת מדברת עליה.

    וחבל שאני לא כמוך. מאד חבל לי.
    אף פעם לא הייתי.
    אולי עוד אשתפר?

  3. benziv Says:

    ועוד משהו, יעל.
    נכנסתי לבלוג שלך.
    אהבתי.

  4. trischi Says:

    אני לא חושבת שאני בגדר שיפור דווקא, היכולת לחוש חמלה היא לא מובנת מאליה בשבילי. אני צריכה לעבוד כדי לרכוש אותה במקום להיות צינית באופן אוטומטי.

    שמחה שביקרת ונהנית, תמיד משמח לפגוש קוראים חדשים, במיוחד כשהם אוהבים 🙂

  5. benziv Says:

    כן. אהבה מניעה עולם.

  6. יאיר דקל Says:

    1. לא הצלחתי להגיע לפוסט הזה באמצעות חיפוש בוורדפרס. אינני יודע מדוע.
    הגעתי אל הבלוג שלך, אבל הרשימה של הפוסטים היתה קצרצרה מאד.
    2. על התיישנות הגוף – ראי ביקורת על סרטה של נילי טל:
    http://www.dvoritshargal.com/?p=53575

  7. benziv Says:

    היי יאיר!
    1. לא מבינה מה קרה עם הבלוג שלי, לזה התכוונת, נכון?
    2. ראיתי חלקים מהסרט של נילי טל, וכמובן שיש בדברי משהו שנושק גם למה שהביאה. אם כי אני ממש לא מחפשת חתן, כמו שאתה יודע…
    3. לדעתי: חורבן הגוף כואב, גם לגבר, גם לאישה. אולי לא לכולם. אבל בוודאי להרבה מהם. מהחברות שלי אני שומעת דברים דומים. אם גברים אני לא מדברת על זה, חוץ מ"החתן", וגם הוא מרגיש את החורבן.
    4. כיוון שמחר ערב תשעה באב, אפשר למי שלא יושב על המקדש ההוא, לחשוב קצת על המקדש הזה.
    5. ואחרון: אני חושבת שהגיע העת לדבר על חורבן הגוף באחד הספרים שנקרא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: