בדידותם של רצים למרחקים ארוכים

שולמית אפפל, מתארת את הבדידות, מופגת באמצעים אלקטרוניים שיוצרים רשתות של בודדים אחרים. כך לפחות קראתי אני (שורת הסטטוס הארוכה ביותר, http://shulamitapfel.wordpress.com), והדברים שלה נגעו בי מאד…

אחר כך עיינתי במייל של חברתי, קוני, שגרה רחוק מאד ממני, בפניקס אריזונה.

בעלה, חולה הפרקינסון נמצא במוסד סיעודי. מכתבים ענייניים מתארים את מצבו. בין המשפטים המיוחדים שלה, היא מתארת את הכלבה שלהם, פרינסס, מלקקת את ידיו עד שהוא נרדם. היא עצמה בודדה, הוא לא. בעצם, למה אני אומרת בודדה?

כשהכרתי אותה באחד מקורסי הגשטלט הבינלאומיים, הייתה 'וייס פרזידנט' של חברה גדולה מאד וגרה בבריסל. האישה ראתה עולם, יש לה חברים, יש לה ילדים מאומצים כולל אלה של בעלה.

ובכל זאת, כשאני קוראת את השורות שלה, המוזיקה מספרת לי, על בדידותה שלה, של הרצה למרחקים ארוכים.

ואני בצד השני של הגלובוס, וגם אם הייתי לידה, ספק אם יכולתי לעזור לה.

גורלם של אנשים. גם של רצים למרחקים ארוכים.

2 תגובות to “בדידותם של רצים למרחקים ארוכים”

  1. יהודית Says:

    גם בדידות היא בחירה. לא יודעת אם בחירה מודעת…
    בשלב מסויים בחיים, קצת קשה להאמץ ולוותר על הבדידות שלך
    הבדידות היא כמו נעל בית ישנה.
    יש בה את החמימות של הנוחות
    וגם את הרצון כל הזמן להחליף למשהו חדש

  2. benziv Says:

    העניין של הנעל הישנה עושה לי להרגיש שמי שחש שהבדידות היא שלו, כמו הנעל הישנה, אולי בודד קצת פחות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: