Archive for אוגוסט, 2010

כותבים את עצמם

אוגוסט 30, 2010

ושוב אנחנו מפנים זמן, נפגשים לארוחת בוקר מאוחרת, ומשוחחים. הפעם בתפריט: גבינות, סלט ירקות, שני סוגי לחם, סלט חצילים בלבנה ושום, חביתה עם גבינת פרמזן ובצל ירוק, קפה מפנק וגביע של עוגת פרות וגלידה. והכל בטעם טוב, מונח על המפה המשובצת בכחולים וורודים.

אחר כך עוברים לספה ורק אני גוררת לי כסא שזויותיו ישרות: 90, 90, 90. הגב שלי מרגיש בו הרבה יותר טוב.

אחר כך אנחנו מקריאים:

הנה, סיפור על חאינזאן גלנקו ממונגוליה, שהגביה עוף, ונחת על אחת מכבשיו. סיפור על חתונה של שתי כלות על אגם מישיגן ששמש גדולה ושוקעת מכבידה עליו. סיפור על מרק אווז שומני שבישל אבא שכבר אי אפשר היה לחיות איתו. סיפור על חופשה משפחתית שהיו בה במאי ושחקנים וג'ונגל טרופי, שהעלו בו את עוץ לי גוץ לי. סיפור על שמואל-משה ביער, שחטב את העצים שהכיר בשמם ונתן להם המשך לחיי היער שלהם. וסיפור על כנסיה אחת שבה אפשר לכרוע, להשתייך ולזכור את יום כיפור במאה שערים.

וכל אלה הוגשו לנו כמנה עיקרית של קבוצת הכתיבה שלנו, שהולכת ונפגשת, וממשיכה כבר 4 שנים מאז הסתיימו לימודנו המשותפים.

ועכשיו נותר לקבוע את הפגישה הבאה. ושוב לאכול ארוחת בוקר. ושוב להקריא סיפורים. מחכה בכמיהה.

קרע בעם, עכשיו?

אוגוסט 29, 2010

לבנת מפנה אל אנשי התאטרון שלא רוצים להופיע בשטחים שנכבשו על ידינו, טענה: הם גורמים לקרע בעם.

ובכן: יש קרע בעם.

לפעמים הוא מורגש יותר, לפעמים הוא מורגש פחות. לפעמים הוא עולה לדיון, לפעמים הוא נחבא מאחור.

שום דבר חדש לא קרה.

הקרע הוא עובדה קיימת כבר שנים רבות.

ויכול להיות שעכשיו הוא מספיק גדול, והאנשים כל כך מרוחקים זה מזה, ושוב התעוררה יוזמת שלום – ולכן ניתן לדון בו.

והלוואי והקרע יתאחה.

ומצד שני: ייתכן ולא יתאחה. והחיים ימשכו בדיוק ככה עם עוד קרעים אחרים שלא עולים על הבמה, כמו הקרע בין חילונים ודתיים, ובין עשירים ועניים, שלא לדבר על הקרעים שבין עולים וילידי הארץ ומי עוד לא הזכרתי? אההה, יהודים וערבים. אבל על אלה לא ממש מדברים…

אלן רנה, מתוחכם מידי עבורי

אוגוסט 28, 2010

חושך ושקט בסינמטק ת"א.

אנחנו בשורה שמונה באמצע. לפנינו, איש מוזר מגיע עם מכנסיים קצרות והדוקות, שתי שקיות, אחת מהן לבנה. ממנה שלף מיד בכניסתו שמיכת תינוקית של ילד, צבעונית מאד. כמו חפץ מעבר. וגם בקבוק שלף. את הרגליים הניח על הכסא שלפני, שקע לתוך הכורסא, ומצץ בנחת מן הבקבוק.

על המסך הופיעו הדמויות, מבלבלות אותי, מרבות בהיפוכים שהיו גורמים לנחת רוח למורי לשעבר, ישראל, שהרביץ בנו דרמות והיפוכים למיניהם.

בן זוגי נרדם. אני מציעה לו לצאת אבל הוא מתעקש להישאר. בלית ברירה אני ממשיכה ורואה את הסרט. הזוגות לא נשארים לרגע במקומם. מי שהיה של א' עכשיו הוא יוצא עם ד' וחוזר חלילה.

עניין אחד מצוין שהיה בסרט, עבורי: הריהוט הצפוף והמחניק הזכיר לי את הריהוט שהיה בבית, בסגנונו, בעתיקותו. אהבתי.

 בן זוגי שאל אותי על מה לדעתי הסרט. עניתי שהוא עוסק בבדידות וזוגיות. שקשה למצוא את מי שמתאים לך, וכשמוצאים – זה תמיד רק רגעית. אהבה נזילה. הכל עובר ושב.

לא אמרתי, אבל חשבתי שזהו זרם התודעה.

קצת מתוסכלת מהיכולת שלי להעמיק, התחלתי לחפש ביקורות. והנה מה שמצאתי בחומרים של הסינמטק:

"ברנרד שב מאלג'יר מבועת מזכרונות רציחתה של מוריאל, נערה אלג'יראית. הוא חוזר להתגורר בבית אמו וזו הזמינה אליה את מאהבה-לשעבר, המגיע עם מי שהוא מציג כאחייניתו. המפגש המחודש בין השניים אינו קל. אלן רנה שב לעסוק במקומו של הזכרון בעולמם של גיבוריו, בדיפוסיה שבין מציאות לתודעה, והדיאלוג הבלתי פוסק בין שני אלו. כרגיל, הוא אינו מציע תשובות, אלא רק עוד ועוד שאלות – והוא מנסח אותן בשפה קולנועית חדשנית – כאן באמצעות עריכה קפיצית ועיצוב פסקול רב שכבות".

זהו. מתוחכם מידי עבורי.. והשאלות רודפות אותי.

אלהים נמכר בכיכרות, ברמזורים, על מכוניות

אוגוסט 26, 2010

עומדים להם אנשים, ומוכרים ספרים. כיפות לבנות בד"כ, ומצידן מסתלסלות פאות. זריזי תנועה, עוברים ממכונית ראשונה ברמזור לאחרונה, בכל פעם יש להם ספר או ספרון אחר למכור. אלהים שומר עליהם מהמכוניות והם עושים לעצמם מעות. נדמה לי חסידיו של הרבי נחמן. מבעד לחלון הסגור, אני עושה להם בראש – לא.

תופעה משונה, אני מציינת לעצמי.

ושוב אני יוצאת לכביש ושלטי ענק בכיכרות מציעים אלהים. הכל למכירה, הפעם ישו-ישוע-ישועה. אלהים קצת אחר. דמויות אחרות. נוצרים? יהודים למען ישוע?

 יום אחד אני עוצרת ואומרת לאחד מהם שזה אסור, שפעילות מיסיונרית מנוגדת לחוק, במיוחד כאן. והוא מגיב ואומר שכן, זה חוקי לגמרי. אני ממשיכה הלאה, מעוצבנת. עד כמה שידוע לי זה היה ההסכם עם הכנסיה אחרי השואה. מספיק יהודים הושמדו, ויש להימנע משמד, מהליכה אחרי דת אחרת.  פרחים מוגנים. כמעט.

היום, אני יוצאת מפגישה, למכונית שלי מוצמד דף, משהו דבילי על קנס. שוב ישו-ישוע ואנשיו עומדים מאחורי זה.

ככה זה, אפילו את אלהים מפזרים על מכוניות, כי זול הוא עכשיו, זול מאד. וחוק השימור והחמלה עבר לו הלאה לידיים משווקות יותר.

אלהים נמכר בשוק, בכיכר ועל גבי המכונית שלי.

מיומנה של סבתא

אוגוסט 26, 2010

לסיכום ביניים, מה כבר עשיתי הקיץ עם הנכדים?

להלן רשימה חלקית:

סרטים, והרבה: שרק, זוהי סדום, איירבנדר, ארץ בראשית, צעצוע של סיפור, נני מקפי, קופים בחלל…. היתרונות: חושך, אפשר לישון, קריר, הילדים אוכלים פופקורן, יושבים במקום.

בנוסף: נסעתי ברכבת, בכרמלית, ברכבל. כמובן שנהגתי במכונית.

ביקרנו במוזיאונים, ביניהם: המוזיאון הימי (מצוין!, המיזוג נפלא), מוזיאון המדע (גדול מידי…) ומוזיאון חיל הים (ספינות מלחמה וטילים…).

קנינו: תיק לבית ספר, ארוחות מהירות, משחקי מחשב, ספר השיאים של גינס ומכונית חשמלית אחת.

אכלנו: ארוחות בוקר כבקשתך, ובנוסף: הרבה ז'נקפוד. יתרון גדול לפיצה דומינו.

הגעה: חלק מהילדים הגיעו אלי עם ההורים, חלק בטיסה מצפון הארץ.

עזיבה: חלק החזרתי בעצמי, חלק לקחו ממני.

לא רצו: לראות סחלבים בפארק אוטופיה, לבקר במוזיאון לאומנות.

לא הספקנו: להגיע לספרי ולגן חיות ויש חסרונות בולטים מידי בזה: חם, זזים ורצים, עמוס…

קיבלתי במתנה: קלפים שנקראים עשרים דברים שכיף לעשות עם סבא וסבתא.

למדתי: עוד דברים על הנכדים, אופיים, אהבותיהם, רגישויותיהם, שנאותיהם ונהניתי מזה מאד.

תרמתי: במשהו לאימהות ולאבות גם.

בין לבין עבדתי.

וכבר החופש מסתיים.

Lean Management למעוניינים

אוגוסט 25, 2010

באופן קבוע, אני מקבלת במייל חומר של בועז תמיר. המפגש בינינו התחיל בכנס של איפ"א, ומאז נפגשנו בעיקר דרך האינטרנט. "לכל יום מחשבות, מילים ומעשים המיוחדים רק לו", אמר רבי נחמן מברסלב, ואני, זו המחשבה שלי היום וזה המעשה: הבאתי אותו כאורח, מבלי להטריח אותו פיזית, ולהציע לאלה מקוראי הבלוג שמעוניינים, משהו על הנושא כלשונו המדויקת. בבקשה:

בעקבות מקורות השורש של עקרונות ה-Lean

בעז תמיר 24.8.2010

תפיסת הניהול Lean Management איננה תוצר תרגום של "דרכה של טויוטה" (TPS); שורשי השקפת העולם אינם בהכרח ביפן. סיפורן של חברת התעופה  Southwest Airlines   ושל W. L. Gore Associates (יצרנית Gore-Tex) הוא דוגמה לחברות אשר מגלוֹת מצוּיָנוּת תפעולית ועליוֹנוּת תחרותית בנות קיימה לאורך עשרות שנים – חברות שמיקמו את עצמן בחזית ענפי התעשייה שבהם הן פועלות. יחד עם טויוטה וארגונים בעלי עליונות תחרותית נוספים הן היו מקור ההשראה ללימוד ולניסוח העקרונות של ה-Lean Management.

חברת התעופה Southwest Airlines נוסדה בשנת 1971 על ידיRollin King , בשיתוף עם Herb Kelleher , מי שהפך למנהיג ומעצב תרבות החברה. בִּיל גוֹר ייסד את W. L. Gore בשנת 1958. שתי החברות גיבשו את תפיסת הניהול שלהן עשרות שנים לפני שהוטבע המושג Lean. מפתיע עד כמה עקרונות תפיסת הניהול שלהן דומים.

מטרת מסע ההתחקות אחרי הארגונים האלה, שהפכו לשליטי שוק או מובילי תעשייה בלתי מעורערים, נועדה לחשוף את עקרונות תפיסת הניהול שעליהם נבנו מערכות הניהול; הארגונים והמנהיגים המשמשים כמושא הלימוד הם כאלה שבנו את הצלחתם על עקרונות ניהול ייחודיים: הם לא ניסו להתבצר סביב טכנולוגיה ייחודית, לכבוש לעצמם נכס אינטלקטואלי או נכס נדל"ן נדיר, ובוודאי לא ניסו להשיג יתרון תחרותי שמקורו בתמיכה של הרגולטור המקיים משק סגוּר לתחרוּת.

ג'ים וומאק (James Womack) ודן ג'ונס (Dan Jones) שותפים לחיבור הספר שמציין את קו הזינוק למסע גיבוש הLean Management -, אינם מבקשים לעצמם את זכויות היוצרים; קהילת פעילי ה- Lean איננה מתיימרת לטעון כי היא מחזיקה ב"תורת אמת", ב"סוד" או בידע ייחודי שניתן לשמר כנכס אינטלקטואלי (IP).

מתודולוגיית הלימוד בדרך של מחקר מדעי מהווה את השלד המחזיק את גוף המערכת. גם כשהיא עוסקת בהגדרת עצמה כקהילה בינלאומית גלובלית החוצה יבשות, ארגונים ותרבויות, קהילת ה-Lean מבצעת את גיבוש תפיסת הניהול על בסיס חקירה אמפירית ובחינה ביקורתית של סיפורי ארגונים ומנהיגים פורצי דרך. היא מבקשת להרחיב את מעגל הפעילים הפועלים על בסיס עקרונות, הגדרות המושגים ויצירת שפה משותפת. הקהילה שותפה לערך השיתוף במשאבי המידע, הידע והמחקר הקולקטיבי כנכסים אוניברסליים ומשאב הפתוח לכול (Open Source).

במקום שאין מרשם ידוע ומקובל להצלחה, נותרים העקרונות. האמירה הנחושה של סטיב ספיר בכנס ILI בשבוע שעבר, שלפיה מצוּיָנוּת ועליוֹנוּת תחרותית ("Greatness is Possible") אפשריות וקיימות גם בזירה מורכבת ובסביבה עסקית סוערת ומשתנה תמיד, הן חיונית להמשך מסע החקר אל גיבוש הזהות המעודכנת לארגון ולתפיסת הניהול.

הרחבת מעגל התורמים לשיח, העמקת הדיון הביקורתי, שיתוף הפעולה והחלפת מידע הכרוכים בבניית ספריית אירועים המתארים את התנסות הפעילים במסע ה-Lean האישי והארגוני, הם צעדים מתבקשים; סדרת המפגשים המשלבים אנשי תיאוריה עם מנהיגים ומטמיעים, כמו זו שנערכה בשבוע שעבר בזכרון יעקב ( טור ביקורת של עידן בכור ), תכשיר את השביל שעליו תנוע קהילת מנהיגי ה-Lean בישראל.

לבקשת רבים, באתר Worldview תוכלו למצוא את המצגת של סטיב ספיר (Steve Pear) וגדי דביר .

למאמר

הקושי להשיג מספיק נינוחות

אוגוסט 23, 2010

אחד התנאים לעבודה טובה עם אנשים, הוא נינוחות. נינוחות כזו שמאפשרת ליועץ או ליועצת להקשיב באופן מלא למי שנמצא/ים ממול, נינוחות כזו שמאפשרת ליועץ/ת לעזוב לרגע את הלקוח/ה ולשאול גם מה קורה כאן? מה קורה לי?

נינוחות כזו עוברת גם אל הלקוח/ה ומזמינה את הנינוחות שלו/ה.

האתגר לא פשוט, לאחדים הוא ממש קושי.

ישבתי עם נועצת שלי. תמיד לוקח לה זמן להיות נינוחה, ממוקדת. אבל לא רק בפגישה איתי, אלא בכלל. עכשיו נותר לנו להתעסק ב"לא נח לי". העיסוק הזה מרתק אותי. עבודה במיקרו יעוץ.

כשאני בוחנת את העניין אני מוצאת שאנשים שיש להם צורך בשליטה, עוסקים בזה יותר: "אולי ככה יהיה יותר טוב, ואולי ככה…". סף חרדה גבוה מעלה גם הוא את הרף וגורם לעסוק בזה יותר. רצון עז להצליח, והסתכלות על השורה התחתונה, בלי לראות ובלי לשהות ב"כאן ועכשיו" – מוסיף גחלים משלו. ועוד כמובן.

חלק מהדרך יעשה על ידי הגברת המודעות לתופעה ותו לא. חלק מהדרך יכול להיעשות באמצעים פיזיים, למשל, כאלה שלמדתי בקבוצות הגשטלט השונות בהן השתתפתי: הנחת שתי הרגליים על הרצפה (Grounding), תשומת לב לנשימה, לעיתים עצימת עיניים קצרה.

אתגר. אתגר שאני אוהבת… וכיוון שאני אוהבת – זכיתי. רוב האנשים שאני פוגשת מדברים על הנינוחות שלי. עכשיו אני יכולה להעביר אותה הלאה…

חגיגה משפחתית

אוגוסט 22, 2010

מעבר להשתתפות בחגיגות המשפחתיות שלי, אני צופה ומשתתפת בחגיגות של משפחות חברי וחברותי. ואיזה כיף!

הנה, חגיגה אחת, צנועה יחסית, עמק, כשלושים איש, מסעדה, בחוץ על הדשא, ליד מאווררי ענק שמנסים להקל את החום (ומצליחים): יומולדת 60 לחברתי. שלושת הבנים מארגנים שירה, יוצאת מגדר הרגיל. בחורים גבוהים, נאים, צעירים, שרים בתאום ובביצוע מדליק "אמא, אמא, את הנקת אותי, את פינקת אותי, את הבאת אותי..", ואחר כך שלשה אחרת: חברתי ושתי אחיותיה שרות ורוקדות ומוסיפות מיכולת היצירה שלהן לערב כזה, שמספר לי, מה זו משפחה מתפקדת. איך היא נראית.

ולמחרת: ארוחת צהרים במשפחה אחרת: שלושה דורות, הורים, ילדיהם ונכדיהם. ארוחה סינית, נועם של שיחה, ילדים שמרגישים בבית בבית הסבים. סבתא כשרונית שיוצרת עבודות יד מטלאים, סבא ששוקד על סיום לימודי תואר שני והתחלת הדוקטורט באומנות. חגיגה אחרת. אבל חגיגה. וגם זאת בצניעות.

הגעתי למסקנה שהבסיס לחיים הנורמליים פחות אות יותר, כאן, וכנראה בכל מקום בעולם, הוא המוסד של המשפחה. שכאשר הוא מוצלח (זה לא אומר שאין עליות וירידות), הוא הבסיס לכל, הוא יכול לספוג ולהקל, ולדרבן – הכל בהתאם לצורך.

תחי החגיגה המשפחתית!

גרמאו מנגיסטו מספר סיפור: לא בן-אשה, כי אם צבר

אוגוסט 20, 2010

איזה עונג לקרוא את הסיפור של גרמאו מנגיסטו. עולם חדש. זוית ראייה אחרת. געגוע לאוטנטיות תרבותית, לפני שנגרסה לכור ההיתוך המקומי.

נהניתי. מאד. לפתוח ככה בוקר – זה משהו אחר. קצר, ענייני, לא מעיק, מדליק.

איזה עולם נפלא, עולם שבו הילדים שייכים לממשלה. איזו ראייה אחרת. מעולם לא חשבתי כך. למדתי המון רק מהמשפט הזה, שלא לדבר על כל הסיפור כולו.

כמו מסע לארץ אחרת, רחוקה ממני במרחק גאוגרפי, רחוקה ממני בראיית עולם, רחוקה בתפיסה. ועם כל זה, מרתקת, מלמדת, מרחיבה אופקים.

איזו חגיגה ספרותית ותרבותית נהדרת!

ובעיקר – נשארתי ללא מילים ועם לב רחב.

ואפילו: ישמש חומר ללימודים, עבורי. סטודנטים יכולים ללמוד משהו מספרות, גם אם הם לומדים יעוץ ארגוני.

 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1185434

הביזה במשט ועשבים שוטים

אוגוסט 19, 2010

יש בעיה עמוקה, זה נכון.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3939520,00.html

החינוך. פעם היה חינוך… בעיקר חינוך לא פומאלי, תגידו אולי שנמאס מפעם, אבל זה בהחלט נכון.. היו תנועות נוער. הרבה אנשים לקחו חלק בתנועות האלה והן חינכו לערכים. היה עיסוק בשאלות האיך ולא רק בשאלות המה.

והיום, כשהעולם כולו הולך אל התוצאתי והשורה התחתונה והמהירות והכסף, וערכים כגון: כבוד האדם, וטוהר הנשק כבר אינם נדונים אצל בני נוער כמו פעם, עוד לפני שהגיעו לצבא, יש צורך לתת מענה אחר. והתנועות, גם אם הן קיימות, מגיעות למעטים ולא תמיד.

מבחינה ערכית – הרבה מאד אנשים הם עכשיו "אוכלוסיה מיוחדת". ולזה צריך לשים לב.

אכן, יש בעיה בצה"ל, שהוא צבא העם, כי בעם יש בעיה.