לפתוח את הבוקר עם שולמית אפפל

ישר אל המסך, היא מגיעה.

כשאני קוראת אותה, אני מתגעגעת ליכולת הנפלאה הזו של האישה הזרה.

חושבת שמה וכמו שהיא כותבת לא אכתוב גם בעוד מיליון שנה.

אבל הרי ברור שלא אחיה כל כך הרבה, והמילים שעברו אצלי קודם, ובאו לבקר, נראות לי עכשיו שטותיות. המילים שלי, אני מתכוונת.

ושוב אני חוזרת אל המילים שלה ואל התמונה. ורואה את החתול הקטן מוחבא בפינת הבניין ושואלת את עצמי אולי הכל מתחיל בצילום, ואולי בכלל לא.

אני גם שמחה, ללא כל קשר, שהתחילו לחפש אישה לוועדת טירקל.

אסור לבזבז. אסור ליתר.