Archive for אוגוסט, 2010

רונית מטלון, פרס ספיר וקצב הכתיבה

אוגוסט 18, 2010

אני אוהבת לפגוש מכרים, ויש משהו בפגישה כזו דרך הרשת. לא דורש ממני להגיד, לא דורשת מהמכר/ה להגיד, הנה פגישה, בלי זיעה, בלי תשלום עבור קפה, בלי "מה נשמע/מה קורה/מה העניינים" שגרתי יותר או פחות.

פגישה כזו הייתה לי הבוקר עם רונית מטלון, המורה שלי בחיפה, באוניברסיטה, ממנה למדתי הרבה ושלשעוריה אני מתגעגעת לעיתים. שיעורים חדים, מפתיעים, קופצניים. אף פעם לא ידעתי מה ירגיז אותה, אבל יש דברים שהרגיזו וידענו שיבואו. ועם זאת אמת פנימית משוכנעת ומשכנעת. אוטנטיות. קול שיש בו געגוע למשהו לא מושג, זעם על איזו אפליה אמיתית או מדומה. לעיתים ראיתי אותה בקפטריה, לא רחוק מרעש ועשן של אוטובוסים מתנשפים, מבטה רחוק, אם כי מתקרב אלי לרגע כדי להתחבר לתנועת ראש קצרה שהעידה שראתה אותי וענתה לברכת השלום שלי, ושוב נשפה עשן והייתה יושבת לחשוב ואולי לכתוב. בחיים לא חשבתי שיש לה כלב, וחולצת כתפיות ירוקה. היום.. למדתי גם את זה…

שמחתי למצוא אותה, ומקווה שגם אתם תשמחו: 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3937240,00.html

להשאיר את ה"משהו", להשרות אותו

אוגוסט 18, 2010

בפגישה יעוצית, אנחנו עולות על איזה "משהו", אותו עניין שגורם להפרעה, אותו עניין לא ברור שמופיע בכל פעם מחדש ועוצר. לא מאפשר להתקדם.

אני אוהבת לחשוב עם הלקוחה שלי שאכן יש משהו כזה. שאולי אפשר להחזיק אותו רגע ביד, לראות איזה צבע יש לו, ואולי הוא בכלל שקוף, להריח אותו. רק לא למהר. רק לא לדפוק עליו באיזה אבן דמיונית ולפתוח אותו, כדי לראות מה יש בתוכו. לחכות. להחזיק אותו. להשרות אותו. ייתכן שההחזקה הזו תתגלה בסופו של דבר כסוג של דגירה והמשהו הזה יצא מתוך הקליפה, יפה ושלם, רק קטן, ויוכל לגדול במשך הזמן. ואולי – לא. אולי הוא ישאר בחזקת "משהו" שנים רבות ואחר כך ייעלם כמו שבא.

נפרדנו, הלקוחה שלי ואני. היא המשיכה להחזיק את המשהו.

לפתוח את הבוקר עם שולמית אפפל

אוגוסט 16, 2010

ישר אל המסך, היא מגיעה.

כשאני קוראת אותה, אני מתגעגעת ליכולת הנפלאה הזו של האישה הזרה.

חושבת שמה וכמו שהיא כותבת לא אכתוב גם בעוד מיליון שנה.

אבל הרי ברור שלא אחיה כל כך הרבה, והמילים שעברו אצלי קודם, ובאו לבקר, נראות לי עכשיו שטותיות. המילים שלי, אני מתכוונת.

ושוב אני חוזרת אל המילים שלה ואל התמונה. ורואה את החתול הקטן מוחבא בפינת הבניין ושואלת את עצמי אולי הכל מתחיל בצילום, ואולי בכלל לא.

אני גם שמחה, ללא כל קשר, שהתחילו לחפש אישה לוועדת טירקל.

אסור לבזבז. אסור ליתר.

שיחה עם זרה בבריכה, 11:30, שבת

אוגוסט 14, 2010

– הם כאלה נחמדים, בני השנתיים,

-נכון, הבעיה היא שזה עובר ומה שנשאר – זה אנחנו,

– הבעיה היותר גדולה שהורים היום כמעט לא מגדלים את הילדים, אין להם זמן.

-נכון מאד, למרות שהבנות שלי מקדישות זמן לילדים, אבל בגדול, זה נכון מאד.

– שומדבר טוב לא יכול לצאת מזה… במקומות עבודה, אם לא רוצים לעבוד לפי התנאים שלהם, לא צריך. יש עוד שמחכים לעבודה.

– הארגונים אכזריים היום לעובדיהם.

– כן, בעלי עבד באלביט, והיה יוצא בבוקר מוקדם וחוזר בלילה, אני יודעת איך זה, והיום כולם עובדים ככה.

– לא נתקן את העולם, נכון? אולי הקטנים בני השנתיים יעשו את זה… ועכשיו אני עוברת לתרגילים. סמדר נתנה הוראות….

– תבואי גם לשיעורי ההתעמלות במים, כדאי לך… כאן לפחות מבחינת גיל, אין בעיה.. והנשים כאן, לא דופקות חשבון, בלי עכבות…

להיפך, כאן אנחנו הצעירות, יאללה,  ביי….

אשתו של גלנט, לו אני במקומה

אוגוסט 13, 2010

לו אני במקומה של אשתו של גלנט, לא הייתי אוהבת את מה שעלה היום בערוץ אחד.

גם לא הייתי אוהבת להיות גם במלחמה וגם לבד.

ולא הייתי אוהבת להיות חולה, בלי בעלי לצידי.

אבל אשתו של גלנט – לא בוחרת את כל חלקי חייה.

ואולי כבר התרגלה.

ואולי אפילו היעדרו של בעלה הוא עובדה קבועה שמתקיימת בצד נוכחותו המזדמנת.

מידי פעם.

מי אמר שהחיים פשוטים?

והיא גיבורה.

רק שתהיה בריאה.

זוהי סדום (ופעם הייתי)

אוגוסט 13, 2010

קיץ ישראלי חם וסרטים ישראליים במידה שלא היו בעבר. ל"זוהי סדום" הלכתי עם 3 מנכדי, בנים. ל"פעם הייתי" הלכתי עם בן זוגי.

שני סרטים, שונים. בשניהם מככבים קומיקאים.

האחד מביא את ההווה לבוש באיצטלה של העבר, של סדום, השני מביא את הישראלים שחידשו את ישראל שלאחר השואה ולקקו את פצעיהם. בראייה רחבה מן רצף הסטורי שחולק בצורה לא שויונית בין שני הסרטים. מבחינות אחרות, אותה אוכלוסיה בדיוק נדונה ואפשר אפילו לחשוב על מה קרה לישראלים החדשים שהגיעו ארצה, והם תואמים כל כך את דפוסי סדום הנוכחית.

צחקתי בזוהי סדום. פה ושם קיויתי שהנכדים לא הבינו הכל, אבל אחד מהם בדק את זה עם הקטנים יותר והבטיח שיסביר את זה, "אבל לא כשסבתא שומעת".

מאף אחד מהסרטים לא השתגעתי. אבל בשניהם היו דברים שגורמים לחשוב, להרגיש, להצטער.

בית משפט לתביעות קטנות, הגשתי תביעה

אוגוסט 9, 2010

בוקר. אחרי השחייה נסעתי למגרש החנייה, נעמדתי קרוב לבית המשפט, יצאתי, עברתי את המאבטחים, את המודיעין ולשמחתי הגעתי לאולם המתנה קריר וריק. נטלי אבוטבול קיבלה את פני באדיבות, ביעילות, ו.. הסתכלה לי בעיניים. אני כבר כל כך רגילה לקבלת פנים אחרת שממש התפעלתי.

היא עברה על המסמכים, העירה כמה הערות, ביקשה ממני להוסיף, ומסרה לי אישור מסירה חתום על המסמכים שהגשתי. בתוך כחצי שעה הייתי שוב במכונית ממשיכה את היום שלי.

התביעה נגד אופטיקה הלפרין תתקיים במרץ, בעוד חצי שנה, ועד אז אני שוכחת את כל הסכסוך הזה והולכת לקנות לי משקפיים במקום יותר מקצועי ופחות רעשני וחסר תועלת.

לא נופלת יותר לפח של שיווק צעקני. גמרנו. אני אומרת לעצמי. ומקווה שאזכור ולא אתפתה. אני לא פריקית של קניות. אני יודעת. ושוב שואלת את עצמי איך זה קרה.

אבל עכשיו הזמן להמתין. אני ממתינה. בהנאה.

ויש לי הרגשה, שעם קבלת הטפסים, אופטיקה הלפרין תיצור איתי קשר ותחזיר לי את כספי.

טועה?

נראה. מחכה. ותחושה נעימה של הצלחה זוחלת לי במעלה הגב.

עמוס עוז, אהבתי כל מילה

אוגוסט 9, 2010

ערב מהביל.

קניתי לנכדה שלי תיק חדש שרצתה, הקודם כבר לא מדבר אליה. 30 שנות אחריות הבטיחו, ואני חזרתי ואמרתי לה: רק עוד 30 שנה.

עכשיו שבן זוגי לומד, נשאר לי ללגום כוס סודה קרירה לבדי, ולצפות בעמוס עוז, חכם ורהוט, ומתעמת בחן. אהבתי כל מילה. למדתי: היהודי כסמל, לא כאדם אישי, הגרמנים לומדים מחדש, המפגש עם האיש ברחוב, ההתאבדות של אימו, העליבות של חיי הנישואין של הוריו – שניהם אנשים מצויינים, ירושלים, סרי חברו. הכל. היה ממש מושלם.

אהבתי את השפה. אהבתי את ההקראה. ערב מהנה, ודווקא מול המסך הקטן.

גלנט + ארד, וגבולות הייעוץ

אוגוסט 8, 2010

העובדה שנחשף מסמך שיצא עם סמל של ארד, ועוסק ביחסי ציבור לגלנט כמועמד הרמטכ"ל, ללא קשר כרגע למי הפיץ אותו ומי מאחוריו, וכן לשאלת המשמעות הפלילית של העניין, העלה אצלי כמה שאלות ותהיות:

1. האם יש גבולות לייעוץ אסטרטגי? מה הם?

2. האם יש כללי אתיקה ברורים ליועצים?

3. איך משפיעה העובדה שפוליטיקאים ואחרים נעזרים ביעוץ מסוגים שונים – על העולם הצבאי? האם יש "זליגה" של נורמות?

4. היעוץ שמקבלים מפקדים בתוך הצבא – עד כמה הוא משפיע על הלגיטימציה של קבלת יעוץ מחוץ לצבא, כשהמטרה המסומנת היא בתוך הצבא?

5. האם האמת תחשף? האם היא יכולה שלא להחשף?

6. מי ינוקה? מי יתלכלך?

7. במידה שזו קונספירציה נגד גלנט – איך זה ישפיע על סיכוייו?

8. האם יש בכלל לגיטימציה  למהלך מהסוג הזה? אם כן, איזה?

ועוד, ועוד.

ועכשיו צריך רק לחכות ולחשוב, לחשוב ולחכות.

ילדת פליטים

אוגוסט 7, 2010

לאחורנה ראיתי כמה סרטים על ילדי פליטים. כל אחד מהם נגע בי מאד.

אני גרה בסמוך לשכונה שחיי האנשים בה לא קלים. גם שם חיים ילדי פליטים.

בדרך לים אני רואה ילדי פליטים. לפעמים אני רואה את הנערים והנערות שהם צומחים להיות. ואני מתפללת בשבילם: שיגדלו ישר. כי כל כך קל להיות פליט ולהתעקם. וכל כך קשה בתוך כל התחרות, והכסף, והמכוניות, והבטחון של אלה שנולדו כאן או גדלו כאן, והשפה הזרה היחידה שהם לומדים היא אנגלית.

היום שוחחתי עם חבר על "פריכיות אורז", הספר שכתבתי, הוא רצה לדעת יותר. אמרתי לו: אני ילדת פליטים. וזה כנראה אומר הכל.

כן, בכל מצב אני פועלת כנראה מתוך מהות גדולה של ילדת פליטים. גם אם יש כמוני במדינה, אני עדיין מוגדרת כילדה של פליטים, בארץ של פליטים.  ואני כבר בת 64 כמעט.

כנראה שעם הפליטות הזו, אלך עד סוף הדרך.

ובאופן מפתיע היא מחזקת אותי.