כן. רומן סודי. אפילו אני לא ידעתי עליו… אני מניחה שאפשר להניח שהיו בו כמה פרקים:
א. החשיפה: בקטן. תחפושות של ילדים בפורים. נודדע לי שקיימת ארץ אחרת, שבה עיני האנשים שונות, ולנשים יש מסרגות… בקוקו…
ב. החשיפה מתקדמת לאט: ספר לעיצוב פרחים, איקבנה, שעל פיו התחלתי לסדר את הפרחים, לאחר שבניתי לי בית משלי. אהבתי במיוחד את המפגש שבין האסימטריה להרמוניה, את העובדה שאפשר להשתמש בפרח אחד בלבד וליצור משהו מרשים ביופיו, את השילוב האפשרי של חומרים יבשים וחיים ואת היצירתיות. החיים דחו את האהבה שלי למקום צדדי, מעולם לא למדתי בצורה מסודרת. אולי הגיע הזמן…
וכשנולדו הבנות שלי המשכתי איתן למוזאון טיקוטין, בחיפה: סדנאות שונות בקיץ, הגלריה, אירועים אחרים.
ג. עוד חשיפה ע"י למידה וקריאה:
פגשתי שני אנשים מעניינים במיוחד. אוצ'י, ודמינג.
בתחילה הגעתי לספר של אוצ'י (en.wikipedia.org/wiki/Theory_Z).
אוצ'י ,יליד 1943, אמריקאי ממוצא יפני, לימד בבית הספר לבוגרי ניהול באוניברסיטת קליפורניה, וחקר חברות יפניות ואמריקאיות. בספרו, "עיקרי הניהול היפני, "תאוריה Z", הביא את הייחודיות של אמנות הניהול היפנית, שהביאה את התעשייה היפנית לתוצאות כה מרשימות. עוד על אוצ'י אפשר לקרוא ב: www.williamouchi.com/bio.html
בביקור שלי ביפן, יכולתי לחוות, מבחוץ, את מראיה המיוחדים של התעשיה הגדולה הזו. שמחתי מאד, למשל, בביקור שלנו בקונאזאווה, במפעל שמייצר עלי זהב. לצערי לא נכנסתי פנימה, אבל מה שראיתי הזכיר לי מאד את מה שלמדתי אז (עוד אפרט בהמשך).
כיוון שניהלתי בחיל הים את עניין הכשרת המפקדים, הכנסתי לתוכניות ההכשרה את הנושא של פיתוח תרבות פיקודית/ניהולית, ודיווחתי על אוצ'י ככל שהשיגו ידיעותי. בעיקר השתמשתי בספר, שתאר כיצד ניתן לשנות את גישתם של מנהלים ועובדים לעיסוקם, לחברתם ולחיי העבודה שלהם. התוצאה: תחלופת עובדים נמוכה, מחויבות גבוהה לעבודה, עזרה הדדית ואחווה בין העובדים, פריון עבודה גבוה ואיכות מוצר מעולה.
בין השאר, אמר אוצ'י: "האמריקאים מאמינים שדרושות השקעות הון גדולות כדי לייצר מכונית בצורה יעילה, ובכל זאת היפנים מייצרים מכוניות בעלות נמוכה ובאיכות גבוהה, בחברות שעד לפני שנים אחדות לא היה היקפן אלא שבריר מההיקף של החברות הקטנות ביותר לייצור מכוניות בארצות הברית…האמריקאים מאמינים שקבלת החלטות בהסכמה כללית תביא ליצירת גמלים כשרוצים לייצר סוסים ,אולם מפעל "ברוקהייבן" של "ג'נרל מוטורס" הגיע לרמות מיטביות של איכות ויעילות ע"י שיתוף העובדים בהחלטות. האמריקאים מאמינים, שהתמחות מובילה לפריון עבודה,אולם החברה מטיפוס Z משיגה פריון עבודה גבוה יותר מהחברה מטיפוס A עם פחות התמחות…האמריקאים מאמינים,שביסודו של דבר רק שכר גבוה וקידום מהיר ידרבנו את המוכשרים ביותר להישגים,בה בשעה שהחברה מטיפוס Z ומפעל "ברוקהייבן" כאחד מצאו,שמחויבות והשתתפות הם גורמים הרבה יותר חזקים במאבק על החלוקה הנכונה של הרווחים…".
ואז פגשתי את דמינג, ואת קבוצות האיכות וה-TQM שהפכה לאופנה ניהולית של ממש.
דמינג שנולד ב-1900, היה סטטיסטיקאי , והגיע אל יפן אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לה. ב-1950 נקרא שוב לבוא ליפן על-מנת שילמדם ביסודיות, כיצד לבצע את מהפכת האיכות הלאומית. במשך שנות ה-50 למדה התעשייה היפנית כיצד לבקר תהליכי הייצור וכיצד ליישם ולהטמיע SPC בתעשייה. בעקבות הצמיחה התלולה באיכות ובהקטנת העלויות בכלכלה היפנית, החליטו היפנים להכריז על פרס לאומי לאיכות ("פרס דמינג"). חברת "סומיטומו", הייתה הראשונה שזכתה ב-1953, על יישום מוצלח של בקרת תהליכים במפעליה. חג הסטטיסטיקה, נחגג מאז 1973, בכל שנה, באוקטובר.
רק ב-1980, אחרי שכתב עוד ספר על שיטות דגימה, והופיע בתוכנית טלויזיה, זכה דמינג להכרה בארה"ב ובעולם והתפרסם בכל עולם התעשייה והארגונים.
צחוק הגורל הוא שאוצ'י שהתבסס בין השאר על דמינג, זכה להוקרה הרבה לפניו. יחד עם זה, רבים מכירים את דמינג ואת 14 העקרונות שלו ונוהים אחריו גם היום. ניתן לקרוא עוד ב:
he.wikipedia.org/wiki/ויליאם_אדוארדס_דמינג
ד. קולנוע, ספרות ואומניות לחימה: כאן הייתה לי הכשרה יסודית ומתמדת במשך שנים רבות. לא היה סרט יפני או סרט על אודות יפן שלא ראיתי, השתדלתי לקרוא ספרים שעניינם המזרח הרחוק ויפן בתוכם. אפילו הטאי צ'י והצ'י קונג קרב אותי למזרח, ולימד אותי שיש משהו בעולם הלא מוכר הזה. משהו מרתק ביותר.
ה. גישת הגשטלט: השפעה אחרונה ולא קטנה, הייתה לפילוסופיית הגשטלט. עקרונות של הגישה כגון: כאן ועכשיו, המודעות כבסיס לשינוי, קטבים ועוד – באו מהמזרח, והשפיעו רבות על פריץ פרלס וממשיכיום.
מכל אלה הושפעה העבודה שלי – מאד. לכן היה זה אך טבעי שאגיע לארצות הללו, אם כי חיכיתי כמה שנים. ועכשיו הרומן גלוי ועל השולחן!
יפן נחוותה אצלי ככל שאני יכולה בימים ששהיתי שם.
בניגוד לחלק מהמבקרים האחרים, יותר משהייתי צריכה הסברים על יפן, הייתי צריכה לחוות אותה וזה מה שעשיתי וזה מה שיקרא בהמשך.
החיים בארגונים 