אני לא מכירה הרבה סניפי דואר יעילים כל כך. אני רואה את האנשים והם נלהבים לשרת. איך זה קורה? מי עומד/ת בראש הפירמידה הקטנה שלהם?
מה גורם לפקיד אחד לעמוד תוך כדי שרות ולהסתכל על מה שנעשה סביב? לנווט? להיות עם אצבע על הדופק? מה גורם לאחרים להתמסר? לחייך? מאיפה הרוח?
תמיד יש שם אנשים רבים. תמיד יש כסאות מספיקים. תמיד יש מזגן. ותמיד הכל זורם.
ולפתע, כמו בכל אגדה, פותח את הדלת איש עם שלושה שקים. הוא מוכר הכל: בשמים לגברים, מטליות לניקוי, ועוד כל מיני. מנסה אצל כל אחד מהיושבים. עובר אחד אחד. יעיל כמו הפקידים, אם כי אני מרגישה שהאנרגיה הגדולה שלו יורדת…
– מה נשמע אחי?
– מה נשמע חבר?
– חבר רוצה בושם?
– ומה עם חברה?
וכמו בשיר של חווה אלברשטיין, אף אחד לא קונה (אצלה: כוכבים), אי אפשר להתחיל ככה את היום, הוא אומר, ומישהו אחר עונה לו: יהיה בסדר, בסוף תהיה פרנסה. בניסיון אחרון הוא ניגש את הפקידים. גם הם לא קונים. מברכים אותו בשנה טובה. גם הם כבר קנו מטליות ובשמים.
אני מתבוננת במרץ, באנרגיה, של האיש, מורידה את העיניים, כי גם אני לא קניתי מטלית אחת, ורושמת לי לזכור, שהעולם כבר מזמן לא פשוט וטוב הלב שלי נותר רק באות הכתובה כאן.
ועוד אני חושבת, שלו היו הורי לידי, אולי היו נוהגים אחרת.
עכשיו שככה האנרגיה שלו מאד, והוא יוצא כמו שנכנס, שלושה שקים תלויים עליו, וקולו רם פחות.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה