Archive for ספטמבר, 2010

הלנה היפה – אישה לבד

ספטמבר 9, 2010

בקצה של הבריכה, על יד הסולם היורד למים, אני מתעמלת: נתלית בידי במעקה, הרגליים על המדרגה השנייה מלמטה, ואני מושכת את הגוף לימין ולשמאל. הלנה היפה, שעד אז עוד לא ידעתי את שמה, מתקרבת אלי. היום היא לא שוחה, אסור לה בגלל דלקת אוזניים, ואני, שפלשתי למסלול צמוד הקיר של הבריכה, שהוא שלה, שואלת: אני מפריעה?

לא, היא אומרת ואנחנו מתחילות שיחה שתביא אותי בסוף לדעת משהו על חייה. ילידת ארץ במערב אירופה (אני נשמרת לא לגלות פרטים אישיים ומזהים מידי) , הוחבאה על ידי המחתרת, ושכלה את הוריה אחיה ואחותה.

– אני לבד בעולם.

היא אומרת וליבי נחמץ. האם היה לה איפה לאכול אתמול? האם היא אחת הדיירות במקום?

בסופו של דבר, היא חוזרת על המשפט הזה כמה פעמים. בן אדם יכול להיות מוקף ולהיות לבד. ואני יכולה לדמיין את שהיה בין השורות של דבריה: יום אחד כמעט אישה, רק בת 17, מגלה שהיא לבד. נשרפו, היא אומרת לי. באושויץ. כל מה שהיה איננו: אין הורים, אין אח, אין אחות. צריך להתחיל מחדש.

חיל נאה, מהבריגדה, מעלה אותה ארצה, באופן לא לגלי. האם הוא האיש שאיתו התחתנה? לא שאלתי. אבל זה רומנטי לחשוב שהוא גם האיש שלו נישאה.

היא חיה היום באחד המושבים ליד נתניה. שכלה את בנה. חיה ליד בן אחר. האנדרטה שהקימו – יפה. צבעים מתחלפים. לקצינה שרצתה שתביא עוד משפחה, היא אמרה:

– השארתי אותם באושויץ.

– היו לי שלושה בנים. מיום כיפור חזרו רק שניים.

עיניים כחולות יש להלנה היפה, וחיוך מתמיד. היא כבר בת 86 ועברה הרבה בחייה. את בנה המת שכחו ואחר  כך חזרו לקחת אותו. יש לו קבר.

– אני לא יודעת אם הוא שם…

בעלה לא החזיק מעמד.

– הוא היה קשור מאד לילדים. הוא נפטר.

היום יש להלנה היפה 11 נכדים ו4 נינים. היא מגיעה כל יום למים. עכשיו הולכת בהם, מקודם שחתה. בצהרים היא בקומפיוטר. אחר כך היא נחה. בשישי היא משחקת רמי.

היא חברה של כולם בברכה. אני שמחה. יש לי חברה חדשה לשנה החדשה.

לגברת של הוולוו הכהה (HP) שלום!

ספטמבר 8, 2010

גברת יקרה!

אתמול חנינו זו ליד זו, בחניה של עדן טבע מרקט בנתניה. מעשה כזה אני עושה מידי פעם, מבלי לשים לב למכונית שלידה אני חונה. עשיתי זאת אתמול גם.

את יפה, גברת וולוו, אישה בגילך (שנות החמישים?), שבטנה שטוחה, בגדיה יקרים ומצוחצים בלבן של תחרה ושחור הדוק, ושיערה יורד על כתפיה בתלתלי זהב, אישה כזו אני לא רואה כל יום.

אתמול ראיתי אותך פעמיים. בפעם הראשונה עמדת לפני, בתור. הסתכלתי עליך וחשבתי שבאמת לא חסר לך כלום. מושלמת. מתוקתקת.

איכשהו, אולי כי הקופאית הייתה זריזה, יצאתי החוצה וראיתי שזו את שלידה חניתי. ראיתי איך הבגז' שלך פתוח רחב, ואיך הוא בולע את המצרכים, ועוד רגע תסיימי ותעזבי את החניה. בעוד אני מתקרבת, סיימת את הפריקה, ודחפת את העגלה הריקה הצידה, אל מאחורי המכונית שלי, ממש באופן שיפריע לי לצאת, ואולי לולא ראיתי אותה, את העגלה, הייתה המכונית גם ניזוקה.

שוחחת בטלפון, וטרקת את הבגז'. שאלתי אם את רוצה שאקח עבורך את העגלה, שאחזיר אותה למקום. כמובן שהיה משהו ציני מאד בשאלתי, אני לא מכחישה.

המשכת לדבר ונענעת את התלתלים כאומרת לא, אבל לא טרחת כמובן להזיז אותה ממקומה. נכנסת למכונית כמי שרגילה שאחרים מסיעים את העגלה שלה למקום, כמי שעושים עבורה שרותים קטנים כאלה ואחרים. את יכולה לתאר לעצמך שממש לא אהבתי אותך באותו הרגע.

בן זוגי, שהוא רגזן ממני, גם הוא לא אהב אותך, ועשה משהו שלא התכוונתי לעשות: גלגל את העגלה  והניח אותה ממש מאחורי המכונית שלך. פחדתי שלא תראי אותה, ולא רציתי נזק. דחפתי אותה עוד קצת שמאלה. היית מוכרחה לראות אותה במראה, ואכן ראית. יצאת מהמכונית בזעם, דחפת את העגלה למקום מפריע אחר, ואמרת לי:

"מטוב לב את כנראה כבר לא תמותי!".

זה באמת היה נחמד מצידך כי יכולת להגיד דברים אחרים, והמשפט שלך כלל גם את הביטוי "טוב לב" וגם "לא תמותי". מה נותר לי לעשות? אמרתי לך: "גם את – כנראה לא תמותי מטוב לב". החזרתי לך. כנראה ששתינו לא ממש רוצות למות מטוב לב. הגיוני, לא? אני עדיין לא רוצה למות בכלל!

עכשיו נכנסת אל המכונית שוב, ראיתי שהיא כהה וגדולה, וולוו, וסמל מסחרי מצויר על דלתה (HP). אז מה, את גברת חשבת? אולי סמנכ"לית?

לא יודעת מי את, אבל מה שברור לי שבמכונית שרד כזו את מייצגת לא רק את עצמך. כיועצת, אני מצפה ממי שהיא בעלת תפקיד בכיר בחברה, בכל חברה, שתזכור שהיא מיצגת לא רק את עצמה. וכן, אני מצפה לקצת טוב לב ממנה, או סתם אזרחות טובה ושכנות נעימה ונדיבה.

רושם רע מאד עשית עלי גבירתי המתוקתקת. ואני רוצה לקוות, שאיכשהו, הפוסט הזה שלי, יגיע אליו בכל מקרה. אולי עד יום כיפורים. שתוכלי לכפר על מעשה זה כמו עוד אחרים.

שלך, שכנתך לחניה, במכונית ירקרקה (בלי סמל).

לתגבר את שולחן החג

ספטמבר 7, 2010

אני מברכת את עצמי ועצמנו, שגם במהלך השנים הבאות נרגיש את הקלות של החג, זו שבאה מזה שיש הרבה אחרים שעושים את רוב מלאכת הארוח, בשביל עצמם ובשבילנו, ואנחנו רק מתגברים את השולחן ומוסיפים את העוגה הנוסטלגית שכולם אוהבים, ואת התבשילים הזכורים מפעם.

אני אוהבת את העובדה שהצעירים לקחו על עצמם את האחריות.

וכך, אני מתארחת בערב החג אצל אחת מבנותי, שתעמול ותארח, ואנחנו רק נעזור. וזו רק ההתחלה כמובן. החג ימשיך כך: אנחנו בעיקר נתארח, להוציא את השבת המקנחת שבה אנחנו נארח.

ובכלל, החג כבר כמעט כאן, ורק החום אומר לי שעוד לא. ולהקת הציפורים שנכנסה בי שנהגתי היום, או שאני נכנסתי בה, אומרת לי גם שלפעמים טוב להיות חלק מהלהקה, ולפעמים נחמד לרכב דרכה ולהישאר לבד.

ובכל מקרה, אני מחכה לחג בשמחה.

יודעת שיש אנשים שמרגישים פחות טוב. אני מאחלת להם, במיוחד להם, שנה טובה ובריאה.

עליזה אולמרט – אשת ראש הממשלה

ספטמבר 6, 2010

מתבוננת מאוחר יחסית (כמעט 12 שעות אחרי השידור) בסרט על אשת ראש הממשלה,  באדיבות האינטרנט, שמחה שאפשר להדביק את המחר.

כן, בא להציץ ולראות את השטיחים היפים, את התמונות עם הברושים, להתבונן היטב ביד שנותנת אימא לבנה, כשאבא נראה יוצא מדו"ח – הרבה יותר טוב משחשב.

ומצד שני, באמת נראה כמעט בלתי אפשרי. אין רגע דל, וקשה לבנות את הפרטי, הביחד, האינטימי.

ויש רגעים של הזדהות, בגלל רקע (בת לניצולי שואה, ילדת פליטים), בגלל דעה.

עליזה נכנסה כנראה להיסטוריה שלנו. ובזה היא מצטרפת להרבה נשים אחרות שלא נכנסו להיסטוריה בזכות עצמן אלא בזכות בעליהן. יש בזה כיף ויש רווחים, אבל לא פחות מזה – יש לזה מחיר.

על ההתמודדות המלווה את הכניסה הזו להיסטוריה, אפשר לראות כאן:

http://reshet.ynet.co.il/14519.aspx

להיות תיירת ביפן

ספטמבר 1, 2010

חבר מארה"ב שאל אותי למה דווקא יפן?

אני תופסת את יפן כקוטבית מבחינת התרבות המערבית (עם גוונים מזרחיים) שאני חיה בה.

עוד בימים ששרתתי בחיל הים והעברתי סדנאות על תרבות, אהבתי את אוצ'י וניסיתי לתרגם לעצמי בראש את מה שהוא אומר על עולם העבודה.

יחסי נשים גברים ומגדר בכלל עניינו אותי.

השרידים הפאודליים של עולם העבודה, האסטתיקה, הספרות. אני חושבת שאני בולעת כל ספר יפני שמגיע אלי. כרגע אני עם מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הספר האחרון שתורגם לעברית, מקסים. נותן לי כח. מפתה אותי לכתוב. התמונות שלהם. המוזיקה. התאטרון. המינימליזם של הגנים. הניקיון. הטכנולוגיה. הטרוף. כל אלה מהווים מוקדי משיכה.

מכאן אפשר להבין למה אנחנו יוצאים ליפן, לפחות מנקודת המבט שלי.

עוד טיול גדול ורחוק יחסית. גאוגרפי. ושרק יעמוד לנו כוחנו.

ובשנים הבאות, אולי נסתפק באירופה…