בקצה של הבריכה, על יד הסולם היורד למים, אני מתעמלת: נתלית בידי במעקה, הרגליים על המדרגה השנייה מלמטה, ואני מושכת את הגוף לימין ולשמאל. הלנה היפה, שעד אז עוד לא ידעתי את שמה, מתקרבת אלי. היום היא לא שוחה, אסור לה בגלל דלקת אוזניים, ואני, שפלשתי למסלול צמוד הקיר של הבריכה, שהוא שלה, שואלת: אני מפריעה?
לא, היא אומרת ואנחנו מתחילות שיחה שתביא אותי בסוף לדעת משהו על חייה. ילידת ארץ במערב אירופה (אני נשמרת לא לגלות פרטים אישיים ומזהים מידי) , הוחבאה על ידי המחתרת, ושכלה את הוריה אחיה ואחותה.
– אני לבד בעולם.
היא אומרת וליבי נחמץ. האם היה לה איפה לאכול אתמול? האם היא אחת הדיירות במקום?
בסופו של דבר, היא חוזרת על המשפט הזה כמה פעמים. בן אדם יכול להיות מוקף ולהיות לבד. ואני יכולה לדמיין את שהיה בין השורות של דבריה: יום אחד כמעט אישה, רק בת 17, מגלה שהיא לבד. נשרפו, היא אומרת לי. באושויץ. כל מה שהיה איננו: אין הורים, אין אח, אין אחות. צריך להתחיל מחדש.
חיל נאה, מהבריגדה, מעלה אותה ארצה, באופן לא לגלי. האם הוא האיש שאיתו התחתנה? לא שאלתי. אבל זה רומנטי לחשוב שהוא גם האיש שלו נישאה.
היא חיה היום באחד המושבים ליד נתניה. שכלה את בנה. חיה ליד בן אחר. האנדרטה שהקימו – יפה. צבעים מתחלפים. לקצינה שרצתה שתביא עוד משפחה, היא אמרה:
– השארתי אותם באושויץ.
– היו לי שלושה בנים. מיום כיפור חזרו רק שניים.
עיניים כחולות יש להלנה היפה, וחיוך מתמיד. היא כבר בת 86 ועברה הרבה בחייה. את בנה המת שכחו ואחר כך חזרו לקחת אותו. יש לו קבר.
– אני לא יודעת אם הוא שם…
בעלה לא החזיק מעמד.
– הוא היה קשור מאד לילדים. הוא נפטר.
היום יש להלנה היפה 11 נכדים ו4 נינים. היא מגיעה כל יום למים. עכשיו הולכת בהם, מקודם שחתה. בצהרים היא בקומפיוטר. אחר כך היא נחה. בשישי היא משחקת רמי.
היא חברה של כולם בברכה. אני שמחה. יש לי חברה חדשה לשנה החדשה.
החיים בארגונים 