קודש: עולים ועולים בכביש מתפתל, וחשוב להיזהר מהחלקה. טיפות גשם מלוות את הנסיעה, מוציאות את השמן שנספג בכביש והתבשל בו במשך כל הקיץ. הצמחיה עוד לא קוראת לנו לרדת לשוליים: עדיין מוקדם לרקפות ולכלניות, עוד לא הגיע הזמן.
עצים ירוקי עד וכאלה שעליהם נושרים בהדרגה, מלווים את הנסיעה. גם עננים, ונדמה שאולי סוף כל סוף הסתיו הגיע.
החתן בר מצווה ואביו, מחכים ממש ברגעים האלה, לאורחים הראשונים. הנה, הגענו. מתנשקים. מה נשמע? מה קורה? איך החיים?
קירות המועדון כוסו בעוד מועד בבד לבן שמסתיר את הציורים, את התמונות ואת כל מה שיש על הקיר ומשרת את היום יום השגרתי, הלא חגיגי. אלומות קטנות של פרחים הוצמדו לבד הלבן, מאדימות בביישנות עדינה וירוקה, מזכירות שהיום לא ככל הימים. סרט תכלת קטן סוגר אותן בחלקן התחתון ואוסף אותן לתוכו.
התפאורה כוללת כמה שורות של כסאות ורווח ביניהן, וארון קודש שבתוכו ספר תורה ישן. כרגע הוא עומד מולנו סגור, שומר על סודותיו, וקדמתו עץ בדוגמת לוחות הברית. פריט יחיד שמזכיר שכאן בית כנסת. צנוע.
האורחים ימלאו את המקום הקטן בהדרגה, אבל בינתיים די ריק. אני יושבת ליד אחי. לא ציפיתי לזה, אבל אני חוזרת הביתה, לבית שלי. הטלית של אבא מונחת עכשיו על כתפיו: לבנה, פסים שחורים. ליד הצוואר, כתמים עדינים. אולי הזעה של אבא ביום כיפורים חם? בת כמה הטלית הזו? הנה הבן, נושא את טליתו של אביו. תפקיד שלא דובר בו.
– טלית זולה…
אומר אחי, ומוסיף:
– לא היה לו כסף…
את הכיפה שלראשו סרגה אימא, בצמר מחליף צבעים. אני מבקשת אותה לרגע והופכת אותה לצידה המוסתר, זה שנוגע בשיער. הנה, את זה סרגה אימא משאריות של צמר ישן. אני מבקשת מאחי את הכיפה, הופכת אותה ורואה, הנה הקשרים של הצמר שנפרם ונסרג הלוך ושוב, וגם אותם אהבה לעבד. אני נזכרת במסרגה האחת שלה ובאופן שהייתה נעה בידיה, והצמר הזה, שפסים עוברים בו… גם הוא מזכיר לי משהו, רק שאני לא יודעת מה. אימא הייתה גם זו שביקשה ממני שבארועים משפחתיים אבוא עם השרשרת שהורישה לי, ואני מקשיבה לפקודתה. הורינו עלינו ובתוכנו. אנחנו יושבים איתם. הם קיימים ולא נראים, אבל בעיניים של אחי, ובטלית שעליו, אני רואה אותם היטב.
נינם השני, של האנשים הטובים שהגורל הקשה את חייהם במאד, חתן בר המצווה ד', מזמר עכשיו את מה שלמד במהלך ימים רבים, ואני לוחשת לאחי, שהנין הבא, יעלה לתורה בעוד שנה. הגבעול ששרד ממשיך ומוציא עלים חדשים וענפים ירוקים, ואני כאן כדי לראות בעיני, לשמוע באוזני, לחוש.
מנהל הטקס, שעושה את עבודתו בהתנדבות ומתוך הכרה בצורך לחבר שוב בין אלהים לביננו, מגוון בהפסקות שמסבירות מה עומד מאחורי הנוהג או הפסוק, מזמין את חתני בר המצווה העתידיים שיבואו בעקבות זה הנוכחי, לקחת חלק, וגם את הקהל הגדול. גם אני מצטרפת למקריאים פסוקים.
לתורה עולים רק גברים.
אחרי מטר הסוכריות, ואחרי שארון הקודש נסגר, וספר התורה עתיק וישן נגנז בו, מקפל אחי את הטלית של אבי בזהירות ומוריד מראשו את הכיפה שסרגה לו אימי.
קסם הזכרונות ממשיך להלך עלי, גם כשהסבנו לשולחנות, בקומה אחרת של המועדון וסעדנו את ליבנו.
הוא מטריד אותי גם כשהקהל לומד מיהו בעצם הילד, שעולה מן התמונות שעל המסך ומהמילים שאומרות נשות המשפחה וחברים. אחרים עונים זה לזה על השאלות שנשאלות באירועים מהסוג הזה. כשהזכרונות מרפים במעט, אני מגלה שד' הוא מתופף מחונן.
המשפחה נראית כמו בתמונת מחזור, אבל הפרדה כבר מופקת ומתקדמת, וראשוני העוזבים יוצאים לדרך. אני מושכת את השהות שלי ככל שניתן ובסופו של דבר יוצאת אל הנוף הגלילי, בשביל לרדת ממנו בדרכנו הביתה. לא יורד גשם, והעצים נקיים ומוריקים. גם הכבישים ספגו את המים, ורק השוליים סיפרו בבוץ את אשר היה. הזכרונות נעלמים אל הרקע, כדי להופיע שוב אולי בכינוס המשפחתי הבא.
מפרידים בין קודש לחול.
חול: אנחנו מספרים לג'י.פי.אס שאנחנו רוצים לעצור בדרך, לקנות שמן זית אצל חברה. יש להם מטעי זית גדולים, ובחצר כשלושים חתולים לא מעוקרים. הג'י.פי.אס מחליט לעשות את שהוא חפץ בו, וכאילו עשה יד אחת עם כל השיבושים והשיפוצים של הכבישים בדרך. הוא שולח אותנו למקומות לא מוכרים ולא מתוכננים, אבל בסופו של דבר, הגענו הלוך והגענו חזור. אף אחד מהחתולים לא נכנס לרכב.
חזרנו הביתה, רק שנינו. עכשיו תורה של העייפות. היא מנצחת.
החיים בארגונים 