Archive for אוקטובר, 2010

בר מצווה לד'

אוקטובר 30, 2010

קודש: עולים ועולים בכביש מתפתל, וחשוב להיזהר מהחלקה. טיפות גשם מלוות את הנסיעה, מוציאות את השמן  שנספג בכביש והתבשל בו במשך כל הקיץ. הצמחיה עוד לא קוראת לנו לרדת לשוליים: עדיין מוקדם לרקפות ולכלניות, עוד לא הגיע הזמן.

עצים ירוקי עד וכאלה שעליהם נושרים בהדרגה, מלווים את הנסיעה. גם עננים, ונדמה שאולי סוף כל סוף הסתיו הגיע.

החתן בר מצווה ואביו, מחכים ממש ברגעים האלה, לאורחים הראשונים. הנה, הגענו. מתנשקים. מה נשמע? מה קורה? איך החיים?

קירות המועדון כוסו בעוד מועד בבד לבן שמסתיר את הציורים, את התמונות ואת כל מה שיש על הקיר ומשרת את היום יום השגרתי, הלא חגיגי. אלומות קטנות של פרחים הוצמדו לבד הלבן, מאדימות בביישנות עדינה וירוקה, מזכירות שהיום לא ככל הימים. סרט תכלת קטן סוגר אותן בחלקן התחתון ואוסף אותן לתוכו.

התפאורה כוללת כמה שורות של כסאות ורווח ביניהן, וארון קודש שבתוכו ספר תורה ישן. כרגע הוא עומד מולנו סגור, שומר על סודותיו, וקדמתו עץ בדוגמת לוחות הברית. פריט יחיד שמזכיר שכאן בית כנסת. צנוע.

 האורחים ימלאו את המקום הקטן בהדרגה, אבל בינתיים די ריק. אני יושבת ליד אחי. לא ציפיתי לזה, אבל אני חוזרת הביתה, לבית שלי. הטלית של אבא מונחת עכשיו על כתפיו: לבנה, פסים שחורים. ליד הצוואר, כתמים עדינים. אולי הזעה של אבא ביום כיפורים חם? בת כמה הטלית הזו? הנה הבן, נושא את טליתו של אביו. תפקיד שלא דובר בו.

– טלית זולה…

אומר אחי, ומוסיף:

– לא היה לו כסף…

את הכיפה שלראשו סרגה אימא, בצמר מחליף צבעים. אני מבקשת אותה לרגע והופכת אותה לצידה המוסתר, זה שנוגע בשיער. הנה, את זה סרגה אימא משאריות של צמר ישן. אני מבקשת מאחי את הכיפה, הופכת אותה ורואה, הנה הקשרים של הצמר שנפרם ונסרג הלוך ושוב, וגם אותם אהבה לעבד. אני נזכרת במסרגה האחת שלה ובאופן שהייתה נעה בידיה, והצמר הזה, שפסים עוברים בו… גם הוא מזכיר לי משהו, רק שאני לא יודעת מה. אימא הייתה גם זו שביקשה ממני שבארועים משפחתיים אבוא עם השרשרת שהורישה לי, ואני מקשיבה לפקודתה.  הורינו עלינו ובתוכנו. אנחנו יושבים איתם. הם קיימים ולא נראים, אבל בעיניים של אחי, ובטלית שעליו, אני רואה אותם היטב.

נינם השני, של האנשים הטובים שהגורל הקשה את חייהם במאד, חתן בר המצווה ד', מזמר עכשיו את מה שלמד במהלך ימים רבים, ואני לוחשת לאחי, שהנין הבא, יעלה לתורה בעוד שנה. הגבעול ששרד ממשיך ומוציא עלים חדשים וענפים ירוקים, ואני כאן כדי לראות בעיני, לשמוע באוזני, לחוש.

מנהל הטקס, שעושה את עבודתו בהתנדבות ומתוך הכרה בצורך לחבר שוב בין אלהים לביננו, מגוון בהפסקות שמסבירות מה עומד מאחורי הנוהג או הפסוק,  מזמין את חתני בר המצווה העתידיים שיבואו בעקבות זה הנוכחי, לקחת חלק, וגם את הקהל הגדול. גם אני מצטרפת למקריאים פסוקים. 

לתורה עולים רק גברים.

אחרי מטר הסוכריות, ואחרי שארון הקודש נסגר, וספר התורה עתיק וישן נגנז בו, מקפל אחי את הטלית של אבי בזהירות ומוריד מראשו את הכיפה שסרגה לו אימי.

קסם הזכרונות ממשיך להלך עלי, גם כשהסבנו לשולחנות, בקומה אחרת של המועדון וסעדנו את ליבנו. 

הוא מטריד אותי גם כשהקהל לומד מיהו בעצם הילד, שעולה מן התמונות שעל המסך ומהמילים שאומרות נשות המשפחה וחברים. אחרים עונים זה לזה על השאלות שנשאלות באירועים מהסוג הזה. כשהזכרונות מרפים במעט, אני מגלה שד' הוא מתופף מחונן.

המשפחה נראית כמו בתמונת מחזור, אבל הפרדה כבר מופקת ומתקדמת, וראשוני העוזבים יוצאים לדרך. אני מושכת את השהות שלי ככל שניתן ובסופו של דבר יוצאת אל הנוף הגלילי, בשביל לרדת ממנו בדרכנו הביתה. לא יורד גשם, והעצים נקיים ומוריקים. גם הכבישים ספגו את המים, ורק השוליים סיפרו בבוץ את אשר היה. הזכרונות נעלמים אל הרקע, כדי להופיע שוב אולי בכינוס המשפחתי הבא.

מפרידים בין קודש לחול.

חול: אנחנו מספרים לג'י.פי.אס שאנחנו רוצים לעצור בדרך, לקנות שמן זית אצל חברה. יש להם מטעי זית גדולים, ובחצר כשלושים חתולים לא מעוקרים.  הג'י.פי.אס מחליט לעשות את שהוא חפץ בו, וכאילו עשה יד אחת עם כל השיבושים והשיפוצים של הכבישים בדרך. הוא שולח אותנו למקומות לא מוכרים ולא מתוכננים, אבל בסופו של דבר, הגענו הלוך והגענו חזור. אף אחד מהחתולים לא נכנס לרכב.

חזרנו הביתה, רק שנינו. עכשיו תורה של העייפות. היא מנצחת.

גונבים את הים

אוקטובר 29, 2010

בשש אני יוצאת אל ירדנה. אנחנו צועדות כרגיל, במסלול שקוצר מחמת העומס וחוסר החשק לעבוד עוד קצת.

אבל אז מגיח אלי הים, יפה מתמיד, אפרפר, בקצהו מלמלת גלים מתנדנדת ומגוששת.

– בואי, נמשיך עוד, מוכרחים לבלוע קצת ים, לגנוב אותו…

אנחנו ממשיכות ללכת, מדברות, והעיניים שלי נעוצות בים, כאילו לא ראיתי כזה אף פעם.

רוצה לבקש לעצמי, שהפלא הגדול והאפור הזה, ילווה אותי היום בצבע הפטרולי שלו, לשתי סדנאות, ואחר כך במסע שלי לצפון.

ים כזה שווה הרבה בריאות. הרבה חמצן.

בכל זאת – כותבת

אוקטובר 29, 2010

עשר וחצי בבוקר.

הנה מגיעה השותפה שלי. המחשב פתוח, הקלידים נעים מעצמם. המוזיקה הנשמעת עמומה וקצבית. בין המילים נשמעות ההפסקות. אני כותבת. אפשר להגיד שהמוזה שורה עלי.

כרגיל אנחנו מזמינות ארוחת בוקר אחת לשתינו. מסכמות ומחליטות בעניינים שיש להחליט. מדברות על הקושי או ליתר דיוק, על הקשיים האחרונים. מנסות להגיע להחלטה.

אחר כך היא פותחת את המחברת שלה שבה כתבה, ואנחנו משוות. מילים שנראות לי כמו שגרה, נראות לה חשובות מאד. אני מתפעלת למשל שמילים כמו: "הצנע לכת", שהיו לסמל של ביה"ס הריאלי בחיפה, עושות לה את זה.

עבורי, כמי שחייתה בשכנות הדוקה לבית בירם, לראות את המילים הללו, זה כמו לראות את הגדר החיה, היומיומית. אבל בשבילה זה שונה ואני מרוויחה מהעבודה המשותפת.

מורי ורבי, אדווין נוויס, היה אומר לי: תגידי את המובן מאליו.

בשבילי, הצנע לכת היה מובן מאליו.

עכשיו, בכתיבה שלנו – זוכה הביטוי להארה חדשה, והקלידים ממהרים וממשיכים בעבודתם.

האם אני באמת רוצה לכתוב?

אוקטובר 28, 2010

עומס. אחרי שהחלטתי פעם נוספת להפוך את חיי לקלים יותר, אני מוצאת את עצמי שוב בעומס. אולי זמני? אולי. ייתכן שבסמסטר השני יהיה קל יותר…

והימים חולפים, יום רודף יום, באינטנסיביות, עוד היום הזה כאן, והבא מגיח ואומר: תתכונני, גם אני בא, ואחריו מגיח השלישי וכך הלאה.

והשבתות מלאות באירועים משפחתיים טובים, ובשבת תהיה בר מצווה ראשונה לנכד של אחי, ונלון אצל ביתי, והכל הכל טוב.

ורק כל כך עמוס.

והכתיבה? היא נדחית לפינה.

אברהם וכמן איש עם חיוך

אוקטובר 26, 2010

שלוש מודעות קטנות תפסו את עיני: מודעות אבל. הייתה שם מודעה של המועצה לשימור אתרים, הייתה שם מודעה של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ועוד אחת של סמינר הקיבוצים.

כבר מאוסף המודעות הקטן הזה, אפשר היה להבין משהו על האיש המופלא הזה.

את אברהם וכמן, הכרתי כשהיה מורה בטכניון. עוד לא פרופסור. איש צעיר וגבוה, נשוי לרלי המקסימה, קיבוצניקים לשעבר. איש מואר, צועד לו בגובהו וממלא את הסביבה ברגישות ובצניעות. משפיע. בעל נוכחות.

ההזדמנות להכיר את האיש המקסים הזה, ניתנה לי באמצעות מי שהיה בעלי באותם הימים, גדעון בן זיו, רופא, וסטודנט לארכיטקטורה.

אחר כך הכרתי אותו יותר, שלא בפניו, דרך הפגנות של הסטודנטים בעדו. בטכניון רצו לפטר אותו. הוא לא התאים לאיזה קונספט של מי שניהל אז את הדברים בפקולטה לארכיטקטורה. הסטודנטים עמדו על זה שישאר ונצחו במאבק. חלק ממה שהיה מאחורי הקלעים, התרחש בבית שלי.

אחר כך הייתי פוגשת אותו ברחבי הכרמל, גבוה, מחייך, ידידותי תמיד.

את הצער שלו על נפול בנו הטייס, לא חשתי. אני מניחה שאלה שהיו קורבים אליו יותר הרגישו יותר. אני מאמינה שהוא לקח את זה קשה מאד. נותרו הילדים האחרים. ואשתו. והסטודנטים. והעמיתים שלו.

הוא עבר לגור בקצה הכרמל במקום המוביל את המבט בקלות, לים. בשבילו זה היה המקום הכי טוב. ומעבר לבית שלו היה הנוף פתוח, הררי, טבעי.

וכי (כך קראו לו הסטודנטים שלו) היה איש רבגוני: המציא את כתב התנועה עם נועה אשכול (הכתב  שימש גם להתעמלות, למיפוי שפת חרשים אילמים, שיפור לקויות למידה ואפילו לנאס"א הגיע כדי לתאר תנועות אסטרונאונטים בחלל), עסק בניתוח מורפולוגי של מבנים, פיסל, עסק בפילוסופיה, כתב. היה בעל דעות לא שגרתיות על המהות של מקצוע הארכיטקטורה ועל יופי.

יש לי בליבי הרבה רוך כשאני חושבת עליו. אני, הייתי רק אשתו של סטודנט, והוא זכר, ידע, הכיר, והיה מפנה את עצמו אלי כשנפגשנו.

מורה מסוג אחר.

ועכשיו נותר מה שהשאיר מאחוריו.

בוקר חדש נולד ושני מנופים מסתכלים עלי

אוקטובר 25, 2010

מן החלון עולה אוירה של סתיו. בוקר חדש נולד. מבט מהיר אל החלון מגלה את שני המנופים שבונים קניון חדש במרחק של 400- 300 מ' מהבית שלי. מספיק קרוב כדי שיהיה עוד יותר נח. מספיק רחוק כדי שלא אשמע את המשאיות שבאות לפרוק סחורה. בית גדול עומד באמצע בין הים מצד שמאל לים מצד ימין ומסתיר חלק ממנו. אבל, כל עוד יש לי ים – אני מרוצה. עכשיו יורדים אל הים שלי עננים.

בלילות אני שמה לב שהמקום שבו היו דיונות, מואר עכשיו, בגלל הבניינים שהתווספו, אבל כל צמחי הרותם נעלמו, וגם הפרפרים.

את הציפורים אני עדיין שומעת בבוקר. מזל שיש כמה עצים גבוהים, עבי עלווה.

עצי תמר שנולדו במשתלה, מקשטים את הדשא אם אני מסתכלת למטה, קרובים למדי למכוניות שבחניה העילית.

היונים מחרבנות לי על הכביסה, אבל גם בהן אני שמחה. עכשיו אני נזכרת שכשהייתי ילדה, היה לנו שובך ואכלנו יונים. יונה אחת ליום, הייתי מקבלת. ואבי סיפר שהייתי מחקה את ההמיה שלהן. לפעמים הן טועות וחושבות שהבית שלי הוא שובך. רק לפני ימים ספורים עסקנו בהוצאת אחת מהן שנחבטה שוב ושוב בבהלה בשמשות.

כמה אנשים עושים את צעדת הבוקר שלהם בכביש הסמוך.

מרכז המכירות של הבתים החדשים סגור והמדרכות רטובות מההשקיה של הלילה.

זה הטבע היומיומי שלי.

בוקר טוב פולג.

חנויות ספרים

אוקטובר 24, 2010

הייתה לי שעה בין פגישה לפגישה, נכנסתי לחנות ספרים.

כמעט קניתי, ספר חדש על גשטלט ומשחק, הוצאת אח.

כמעט קניתי ספר פרוזה של תרצה אתר.

כמעט קניתי לב מתעורר של גיל הראבן.

כמעט קניתי מאהב היפני של מניקה ראני

כמעט קניתי ספר סיפורים של שלום עליכם.

כמעט קניתי את נתניה של דרור בורשטיין.

כמעט קניתי.

בינתיים עברו חמישים דקות.

יצאתי אל הפגישה.

הפעם – בידיים ריקות.

כשהכל מתפוצץ בפנים

אוקטובר 24, 2010

זה יכול לקרות בכל מקום

לי זה קרה בבית קפה

יושבת ורואה איך מה שחשבתי ומה שעשיתי, מתפוצץ

 כל הגבולות שלא שמרתי עליהם,

כל ההתרגשויות שהכניסו אותי

עוד ועוד למקום

שהביא אותי בסופו של דבר לרגע הבלתי נמנע:

התפוצצות הבלון

ועכשיו?

נותר לבהות בחלקיקים

בוהקים וצבעוניים

שנותרו

והתפזרו

לשמוע את השקט שאחרי המעשה

להבין

שאני לא עוד אמזונה אחת

ולתקן

לתקן מה שאפשר.

חתונה וירטואלית של ת'

אוקטובר 23, 2010

קרוב משפחה מתחתן. הנכד שלי אומר לי היום "סבתא, זו חתונה וירטואלית", והוא צודק. החתן איננו, גם הכלה איננה.

אבל הקרובים באים, רושמים צ'קים על שמו של החתן, שאביו הוא בא כוחו בחשבון הבנק. וכמובן כמו בכל חתונה יש אוכל (נפלא, מסג'ור שבגליל: כולל סלטים, על האש, קובה ועוד ועוד), מוזיקת רקע בנויה על בחירתו של נכד אחר שלי, ומצגת שבהם מופיעים החתן-כלה.

אבל החתן והכלה נמצאים במלבורן הרחוקה, יפים, מחייכים, בחתונה אזרחית. הנה, השופטת הרושמת – מחייכת, והם מתחבקים. מתוקים ויפים.

אחר כך מוקרא מכתב ששידר החתן לאורחים.

לילה. העצים הופכים לגושים כהים. השולחנות מתרוקנים. המארחים הכינו קופסאות קטנות שהאורחים יקחו משהו הביתה ממה שנשאר. בן הזוג שלי מחליט מה הוא רוצה וגם אנחנו יוצאים עם חבילה קטנה.

עכשיו המקום כולו חשוך ורק האורות דולקים.

קריר, הילדים כבר חדלו ממשחק הכדורגל, והקטנים כבר עייפים מהרכבת הארוכה שהובלה על ידי טרקטור ברחבי הקיבוץ.

אנחנו עוזרים לקפל את הכסאות, מודים למארחים, ויוצאים לכביש, להשתלב בתנועה שזורמת מהצפון אל המרכז.

עוד חתונה מיוחדת. בכזו לא השתתפתי אף פעם.

סוף הקיץ – לא כאן עדיין

אוקטובר 22, 2010

כן חם, לא חם, יש חצבים ויש ציפורים נודדות, אבל הקיץ ממאן לעזוב והחורף לא כאן.

נרדמתי ליד החלון הפתוח והרגשתי שאוקטובר שכח שהוא בסופו. בינתיים מתייבשים בורות המים והכנרת מורידה עוד מפלס. סוריה לוחשת לתורכיה שהמים חשובים גם לה והתורכים בינתיים לא שמים.

אולי בגלל זה אומרת אחותה של הנרצחת בלוד, שהיא הבאה בתור, ויש כאלה שמרמזים שסוריה בכל זאת מקימה אתר נוסף להפקת גרעינים וכנראה שגם לאיראן יש עוד משהו ידוע פחות.

אז חם במזרח התיכון, וממשיך להיות חם ויש אנשים שחושבים שהייתה טעות להביא את כל היהודים לכאן, למקום קטן אחד.

ימים יגידו.