לטוקיו -בחסדי מבנה הפח והשמיים

תמיד שנאתי לטוס.

אני יושבת כלואה במרחב שנמדד בעיני בגודל של 45/60 ס"מ. בחוץ מבהיקים כנפי הפח של המטוס, לא משהו שמעורר אצלי תחושה טובה יותר. הם מזכירים לי את גיליונות הפח שבהם עשה אבי כל מיני נפלאות. כמה אני יכולה לסמוך על המבנה הזה? כמה אני תלויה בחסדיו?

עכשיו, בין שמים וארץ, אין טעם להתעסק בשאלות האלה. אני, ששונאת לטוס, אוהבת להגיע. ומשם אולי תצמח הישועה בעוד כמה שעות.

מנסה לישון. קשה עד בלתי אפשרי: לא טוב עם הכרית, לא טוב בלי הכרית. שתי יממות בגלל המעבר דרך רומא והזמן בין הטיסות. פיאצה נבונה, עוגת הגבינה, הגלידה, הקפה – לא היו אטרקציה מושכת מספיק לשכמותי שכבר הלך לה לילה אחד. המזרקות הטילו את מימיהן לעיני התיירים והסקרנים, ארבע הנהרות של ברניני משכו צופים וצלמים, אומנים אמיתיים ומזוייפים הציגו את הסחורה.  האלים של הפנתיאון שתקו כמו שהם רגילים ונתנו לעולם להמשיך ולהתהפך.  כרכרות הסוסים לא התחרו, אלא הסיעו מזדמנים אוהבי חוויה של רגע.

על המפה המטוסית נפרשו חיצים מרומא לטוקיו שאליה אני הולכת, מידי פעם ראיתי את השעה ביעד, את הגובה, את הטמפרטורה, את מהירות הנסיעה ושאר פרטים שעניינו אותי רק בגלל שהתחלפו והיו למעין מובייל של מבוגרים. לרגעים הייתה ורשה על המפה, ואני דחיתי את הזכרונות בני השנה, ששבו אלי מהמסע האחרון אליה, וכבר דהו בראשי. אחר כך נמנמתי וכשהתעוררתי היה "הדון השקט" מרוח על פני כל המפה, עם ערי סיביר השונות, הרי אורל ובמיוחד אירקוצק ואומסק.  הייתה זו גם הזדמנות לחשוב על רוסיה ועל מה שהייתה, על מה שעברה, ואחר כך גם על חמי המנוחים מנישואי הראשונים, שבאו מאודסה לבנות את הארץ הזו שהשארתי מאחור לכמה שבועות והיא קרועה למאויי שליטיה ועמה. על ליברמן עוד לא כתבו בעיתון כשיצאתי.

החושך התהווה אחרי שהדיילים והדיילות השוחקים הורידו את הוילונות.

 חשבתי על ילד אחד, שאולי עומד למטה, ומביט בשמים ומראה לאימו כוכב זז, והיא אומרת לו שזה מטוס, והוא רוצה להיות טייס ואולי רק להיות נוסע. ראיתי אותו מכופף את ראשו לאחור, או שכוב על עשב רך ומביט. מביט. ויכולתי להיות איתו בקשר רק רגע אחד, כיוון שחלפתי לי הלאה, רוצה להגיע ליעדי בהקדם האפשרי.

עברו להן שתים עשרה שעות נוספות, שבהן הייתי כפותה למדי לכסא. הוזה לא הוזה, ישנה וערה. וכשכל גופי כאב, ועברו השעות הנכונות התחלנו בנחיתה ונוספו כאבי אוזניים, והיערכות גופנית לא מוסברת למה שיקרה עכשיו.

בטיול כזה, של קבוצה, אין לפרט יכולת להחליט לבד (מה שלא מונע, ואולי אפילו מחזק, תחשות של אנשים שההחלטות שמתקבלות אינן נכונות…). הרי בשביל זה הצטרפתי, כדי שלא אעשה כל החלטות ולא אעמוד  בין יותר מידי דילמות וסוף כל סוף יהיה מי שיגיד לי מה לעשות. ואני רוצה רק לשמוע ולעשות.

הנהג הביא אותנו למקדש אסקוסה. נתונה לחסדי היכולות שלי ליצור קשר עם האנשים הזרים שיהיו ל"קבוצה שלי" וליכולות שלהם, התחלתי לטוות את המילים הראשונות של הימים הבאים ונעתי בשבילי המקדש. את עיני תפסו קודם כל קופסאות המזל שאנשים מנערים, עד שיצא להם המזל שהם מרוצים ממנו. הקסם ששכחתי מאז קראתי אגדות, שב לכאן ברגל קלה, ואיפשר לאנשים ליצור חיים וגורל טובים יותר. הכל היה תלוי בניעור שלהם את הקופסא. במקומות אחרים עלתה הקטורת השמיימה, ואנשים מחאו כף פעמיים ונשאו תפילה.

אצלנו, בארץ, הלך ונגמר הצום והמתפללים נחתמו גם הם לגורלם: "מי לחיים ומי למות…".

ואילו אצלנו בטיול אכל בן זוגי מרק עם תמנונים, בצל ודגים. אני אכלתי נודלס ולא הצלחתי להימלט מטעמו של הים שנמזג בין האטריות השחורות. הורי הסתכלו עלי מלמעלה שותקים וראיתי גם את ראשה של סבתי , דבורה הנדל, מציץ. היא הסתכלה עלי בדאגה.

אחר כך ניצלתי הזדמנות ראשונה להסתלק מהקבוצה ומהסיור האלקטרוני, וישבתי לי בבית קפה קטנטן, שכל היושבים בו היו בני פחות משלושים, שכל הבנים בו היו ממושקפים, שכולם דיברו יפנית וישבו על כסאות קטנים והייתי לראשונה בחיי זרה בטוקיו. שתיתי קפה שטעמו לא היה ברור, שילמתי ביינים המקומיים, ונחתי. לבד.

5 תגובות to “לטוקיו -בחסדי מבנה הפח והשמיים”

  1. תמי ברלינר Says:

    אתי יקירתי, אהבתי את הזרה בטוקיו, ואת ההמחשה של טיול קבוצתי. ברגע הראשון התחשק לי לתבוע את עלבונה של פיאצה נבונה, אך למען האמת גם אני הרגשתי כמוך בפעם האחרונה שבקרתי שם. זה היה בקיץ האחרון.

  2. טליאלון בן אשר Says:

    כמה את כותבת יפה
    מתגעגעת
    טלי

  3. benziv Says:

    לתמי ולטלי היקרות!
    שמחה על המשוב שלכן, אתן יודעות שאני מעריכה אותו מאד.
    נפגש בקרוב, ואביא משהו אחר, כנראה.
    בינתיים – חיבוק. עד למימוש הגעגוע.

  4. יהודית Says:

    "לראשונה בחיי הייתי זרה בטוקיו.. " כשנמצאים לבד תחושת הזרות מתחדדת.
    גם אני שונאת את הטיסות הארוכות האלה.
    אבל יפן שווה את המאמץ הזה

  5. benziv Says:

    בהחלט!
    ולא לחכות יותר מידי! צריך כח בשביל יפן!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: