עבריין בעל פני תינוק

נוסעת ברכבת. מאחורי מתנהלת שיחה:

"תשמע, קיבלתי שלוש. אם אני לא מצליח, אני חוזר לאופק. ככה אמרו… "

מבטא רוסי של גבר צעיר. מתאפקת לא להסתובב.

שיחה אחרת מתחילה:

"שמע, אני ברכבת, חוזר… כן, באמת.. אני על תנאי… אם אני חוזר, אני אולך (אין לו ה') לכלא…"

טוב, זה כמו שחשבתי.

בכל זאת מסתובבת.

Baby-face

שמנמן. עיניים בהירות, ראש כמעט מגולח. ילד. אולי בן 17, אולי פחות.

שנינו יורדים בבנימינה ונחליף רכבת. יש לי הזדמנות להתבונן בו. עיניים בהירות נועץ בי מבט, ואחר כך מרפרף על פני האחרים. ילד טוב מוסקווה. ככה הוא נראה. מבעד לשיער הכמעט מגולח, אני רואה כתמים אדומים. רגישות או משהו מלידה.

אחר כך הוא נעלם לי ובהמשך אני כבר לא רואה, לא שומעת. איש צעיר נוסע אל החיים שלו עם עברית בינונית, שגיאות בדיבור, ותקווה.

עיניים בהירות הולך איתי עד לפגישה. אני מספרת עליו.

מחר או מחרתיים אשכח אותו.

מאחורי הקלעים – מותו של מושג

מאז ומתמיד הייתה סקרנות גדולה למה שקורה מאחורי הקלעים.

באו כמה אנרכיסטים, ובאופנים מקובלים יותר או פחות – שינו את העולם.

את מה שאי אפשר לדעת על מה שהורים ספציפיים עושים, שם בחדר, אפשר היום לגלות בסרטים על הורים אחרים, שלא איכפת להם  לדווח, להיפך: הם רוצים בזה. גם במאים מביאים את מה שקורה בחדר אל הבמה או המסך. וזה היה בסדר, מתמיד (אלא אם כן מדובר באוכלוסיה שמרנית/מסורתית).

את מה שהנהלות של חברות לא רוצות שהציבור ידע – מפיצים היום בקלות גדולה, בלוגרים.

מצלמות מצלמות היום אנשים שחושבים שהם בפינה ולא על הבמה הציבורית. מסתבר שהעין האלקטרונית רואה הכל. כך קרה גם לנהגים.

ועכשיו זה קורה לממשלות, בגדול. חשיפת מסמכים שמועברים מפה לשם, ואינם מכוונים לבמה כלשהי, זוכים עכשיו להיות מוצגים בפרהסיה, גם אם אין בהם משהו מיוחד או מסעיר.

בפעם הבאה יהיה אולי יותר.

ומבחינתי, בעולם הפוסט מודרני שלנו, מאחורי הקלעים מתו. הכל על הבמה. וזה מחייב התנהלות אחרת: אישית וציבורית. הייתי רוצה להספיד את המושג, רק שאני לא יודעת איך. 

המסך עולה ולא יורד.

אולי רק אומר שמת לא רק המושג אלא גם התקופה. ואולי על מותה של תקופה רומנטית, מלאת אחרי הקלעים אני מתאבלת.

חבל.

חזר הביתה

האיש שלי חזר הביתה. עכשיו צריך להתמודד עם מה שנשאר מהחוויה, בעיקר החלק הפיזי. אני מוכרחה לציין שהוא כל כך מתנהל יפה, ובפשטות, לא מציק, וכבר מנסה לחזור ולהשתלב ביום יום שלו, שלי, שלנו. ממש כמו שהוא ביום יום שלו. כל הסיפורים על גברים חולים – הם על גברים אחרים. הוא ממש 10.

ככה, לקינוח, שיחה קטנה שהאזנתי לה:

האחות סוגרת וילון.

גבר לאשתו: "טוב, תלכי, אני רוצה להתבודד איתה".

אחות: שותקת, לא מגיבה.

אישה לאחות: "תגידי, הוא יחיד כזה? או שכולם אותו דבר"?

אחות לאישה: "לא תאמיני כמה הם כאלה…"

אישה לאחות: "איך את סובלת את זה"?

אחות: "זה באמת לא פשוט…"

היא סוגרת את הוילון.

אני שומעת  ברדיו על א' שהיא כבר אורלי ועל ברלב שהוא כבר לא מועמד.

חשבתי, שהאופציה להיות אחות, הייתה על השולחן שלי, לפני שנים רבות: אפשר היה להתחיל בלימודים בגיל 17, לגור מחוץ לבית, ולקבל דמי כיס.

מזל שלא בחרתי בדרך הזו. וכל הכבוד לאחיות שפוגשות את הגברים ש"רוצים להתבודד", איתן. כל הכבוד. אני הייתי נשחקת רק מזה.

בינתיים נעלמת מהומה אחת וויקיליקס עולה לבמה.

חרמות: משפינוזה ועד אמסלם

העולם הדתי, מפעיל פיקוח חברתי קשה.

משפינוזה ועד הרב אמסלם, מי שדעתו שוונה, מי שמנהגו שונה – מוחרם.

כשהיו אלה החרדים בעמנואל חשבתי שהמנהג הזה, מאפיין את האשכנזים. הזדהיתי עם העדות הדחויות, עדות המזרח. גם לא הבנתי איך הרב עובדיה יוסף לא יוצא בראש מורם נגד החרמות.

עכשיו אני מבינה שחרמות הם כלי. הוא מאפיין קבוצות של אנשים שגידרו את עצמם בגדרות תיל שהציבו המנהיגים שלהם. הלוואי ויכולתי לחשוב שיש כאן עניינים שברומו של עולם. הלוואי.

לצערי, מה שבא לביטוי יותר מכל, זה תהליך הצמצום וההצטמצמות, הפחד מפני האחר והשונה,  החרדה מפני אובדן שליטה מנהיגותית, סמכותיות יתר כוחנית.

וזה הכל.

הרב אמסלם נמצא ברשימה ארוכה של אנשים שהוחרמו בעבר. אולי יאהב הרב את העובדה שגם שפינוזה, שהיה מגלות ספרד, נדחה בגלל מהפכנותו וחדשנותו. ואולי תהיה כאן נחמה.

אני שמחה שאני לא דתית… כלומר, אני חופשייה.

החולשה של הכח

החולשה של הכח מוצגת בימים אלה על המסכים: כשהיא חולשתם של אנשים במעמד ובתפקידים בכירים, היא רגישה מאד לעין הציבורית, וגילויה האפשרי הוא רק עניין של זמן ומזל.

כשהיא נחשפת, היא מקבלת זויות וזמן מסך שהחלשים לא זוכים להם, בעיקר כי העיתונות מוכרת טוב פורנוגרפיה, ומחפשת. וטוב לה יותר מסתם פורנוגרפיה, פורנוגרפיה של בעלי הכח.

אפשר להבין, מכאן, שמי שיכול להחשב כחזק, נכנס אז לסחרחרה של חולשה. ולא רק הוא או היא. גם המשפחה. גם הגוף שבו עבדו. והחברה כולה.

כך קרה לבר לב, ואולי כדאי כבר שיעזוב את המרוץ, ומעבר לכל, יבדוק את החלק שלו בפרשה.

כך קרה לאורלי אינס, וכדאי שגם היא תעשה חשבון נפש על דרכה למעלה, ותבדוק, את החלק שלה בפרשה.

כך קרה לגוף שהקימה.

כך קרה למשטרה.

כך קרה למדינה.

כך קרה לתרבות שנוצרה כאן.

וכל אלה ידרשו למידה כזו או אחרת של שיקום. 

ולבסוף, מול אלה שקוראים למה שקורה כאן פורנוגרפיה ומציצנות, אפשר אפילו למצוא כאלה שקוראים למה שהיה כאן, שוחד מיני. ויש נותני ומקבלי שוחד. ופתאום המעמד הנכסף הזה של בעלי כח, שכולל זכויות רבות כל כך, מתגלה על חובותיו. וזה כבר עניין לגמרי לא נעים. לכולם.

ויש תחושה שכל הסדר החברתי נמצא פתאום בסכנה.

הרהורים: נשים חזקות, נשים חלשות

אחרי פרשת אורלי ובר לב עולה הדיון אל "נשים חזקות – נשים חלשות".

לרוב, נתפסת אורלי אינס כאישה חזקה, לעומת נשים אחרות שנתפסות כחלשות. אני מוטרדת. לי לא ברור מי היא אישה חזקה ומי היא אישה חלשה.

יש מצבים שאני אישה חלשה. יש מצבים שאני אישה חזקה. זה תלוי. כשאני בסביבה תומכת אני מרגישה יותר חזקה מאשר בסביבה מאתגרת. אני חזקה יותר ביום, בין אנשים וחלשה יותר בלילה ולבד.

אני חזקה יותר כשאני יכולה לכתוב, ליצור ואפילו להתלונן בכתב. אני חלשה יותר כשאני חסרה את אלה או נשק מאיזשהו סוג.

אני חזקה יותר מול אנשים כמוני, אני חלשה יותר מול אנשים שנמצאים במעמד גבוה יותר, או שהם בעלי סמכות גדולה משלי.

אני חזקה כשיש לי בעיה שאפשר לפתור אותה באמצעות המחשבה או הרגש. אני חלשה יותר כשצריך להפעיל כוח פיזי.

אז מי הן הנשים? ומי אני?

חזקה? חלשה?

אין ספק שהדיכוטומיה הזו – מרמה.

לא מבינה את הדיבור הדיכוטומי הזה.

פינה רב תרבותית

בהפסקה נוספת מבית החולים, צעדתי אל מלון השרון, בכניסה הפסיקו את ההסתובבות של הדלתות המסתובבות והרגשתי איך השבת ממש עומדת על הגבול.

נרות שבת מועטים הודלקו, האחרים יבואו.

בקפטריה הגישו רק אוכל קר. המלצר הערבי הסביר לי שהשבת כמעט נכנסה. בחרתי עוגת גבינה אפויה ותה נענע. יצאתי אל הדשא שמביט ברכות ובתעוזה גם יחד, אל הים.

שני זוגות עמדו על הדשא והתפללו. אנשי הכיפה הסרוגה. עוד שני גברים עמדו עם סידורים ושלחו מבט אחרון אל המפרשיות שהצטופפו ויצרו עיגול נחמד. למטה צעד סודני בוהק בצבעו השחור והניח כסאות זה על זה, שמח שמצא לו מקום להרויח כמה שקלים. השאר נעו אנה ואנה, אהבו את החול, והשמש שקעה לה לאיטה.

כשחזרתי לבית החולים, פתח לי אח ערבי את הדלת, ורופא במבטא דרום אמריקאי שוחח עם האחות הסמוכה. זוג בלבוש חרדי חלף על פני במהירות, ואישה צעירה הציעה לי נרות לשבת.

שמעתי שיחות קצרות מנסות להבין איך התרחש הנצחון ואיך יקירהם חזרו למיטות – כמעט שלמים, ובכל מקרה הרבה יותר מושלמים משהיו קודם.

משפטים שחזרו על עצמם:

מי המנתח שלכם? איך הגעתם אליו?

כמה זמן אתם כאן? את כולם משחררים אחרי 5 ימים?

גם אתם לא הלכתם על חדר פרטי?

אתם יודעים איך מעבירים תחנות?

השאלות האלה נשאלו על ידי אנשים שונים, שצבעיהם שונים, שהמוזיקה של המילים שהגו – שונה, שלבושם שונה.

היו לי כמה רגעים נחמדים של רב תרבותיות. אני נוצרת אותם.

אתנחתא מבית חולים

בית חולים בהרצליה, עמוס כמו שפעם היה בי"ח עירוני או ממשלתי. לא היה מקום לאשפז את האיש שלי, וקיבלנו (מבית החולים) חדר במלון דניאל (אחרי התקוממות של גברת אחרת). צביקה ליווה אותו במונית לשם, וחזרה. אני לא הורשיתי להוביל אותו במכונית שלי (ביטוח..) .

כשאישי ממש מוכן לניתוח מכל הבחינות, עוד הספקנו לאכול יחד, במלון, מרק כתום. מיד אחר כך התחיל הצום. עוד ארוחה מפסקת.

אני ישנתי פחות טוב, והוא יותר טוב. ככה זה אצלינו.

בחמש צלצל הטלפון ושוב חזרנו אל בית החולים בליווי צביקה. ג', הבן, הצטרף, וישבנו במסדרון המתפוצץ מאדם.

על המסכים גילו לנו איפה הוא נמצא בכל רגע נתון. הנה הוא כבר באשפוז, והנה הוא בהתאוששות. לבסוף היה באשפוז.

בין לבין ישבנו במסעדה ואכלנו ארוחת בוקר, וגם טיילנו קצת דרומה. חזרנו בשביל שלא נתרחק מידי. הים היה מלא מפרשיות. אנשים ישבו בבתי קפה. פסטורליה הרצליינית.

חזרנו. ורדרד בלחייו ועירני, הוא קיבל אותנו ואמר לי ללכת הביתה.

הלכתי.

אני מתכוונת לרחוץ שינויים, לעשות את המינימום הדרוש ולחזור אליו.

עזבתי אותו בלב שקט.

וסוף כל סוף, לחץ הדם שלי מתחיל להרגע.

הוא בסדר, אני בסדר.

ועם ישראל צובא בהמוניו על בית חולים פרטי קטן. עסק מופלא ליזמים!

העיקר הבריאות.

אני מלווה את בן זוגי לבית חולים ו…התחלפו היוצרות

ככה זה. כשהכרנו, לפני שנים רבות, התאשפזתי בבית חולים, והוא הגיע אלי עם תרמוס של קפה שהכין לי. מאז היו בינינו בדיחות שונות על מי חזק ממי, מי צריך את מי, ואיך הוא לא נבהל וברח. ובכן – הוא לא נבהל, לא ברח, ומאז ליווה אותי במסעות חיי השונים, כולל אלה שהתרחשו בבתי חולים.

והיום, איכשהו התהפכו היוצרות. חבילה קטנה מאד מונחת על שולחן האוכל. הוא לוקח איתו לבית החולים מינימום. לא נקנה פיג'מה סגולה, כי ביקשו שיבוא רק עם תרופות קבועות, נעלי בית וכלי רחצה אישיים. כל השאר יקבל שם. אבל בכל זאת קנינו שתי פיג'מות חדשות וקצת לבנים.

הוא כבר הסתפר. אני הוצאתי תיק שנראה לו מתאים ביותר. בחנו עניינים פרקטיים. הוא רוצה איתו את הספר שאנחנו קוראים עכשיו.

עכשיו הוא שוחה בוינגיט, שומר על כושר, ואני נשארתי לי כאן לעצמי, ועוסקת במה שאני מאד אוהבת: כתיבה.

עוד מעט אצא לענייני והוא יחזור הביתה ויעשה את מה שהוא רוצה וצריך.

אני עוד אבקש ממנו דבר אחד, והוא: לצאת אל המרפסת הקטנה (מסובך לצאת אליה, וצריך מישהו ספורטיבי ממני) ולאסוף את מה שהשכנים זרקו מלמעלה (עובדת חיים מצערת: שכנים מלכלכים), כך שאם במקרה יתחיל גם גשם, המרזב יהיה פתוח, והמים זורמים.

אחרי הצהרים ניסע יחד לבית החולים, הפעם אני מלווה, תפקיד חברתי שאני לא יודעת עליו הרבה בהקשר הזוגי שלנו.

נשאר רק לקוות, שיעבור עליו בקלות יחסית, שיחלים בצורה טובה, שישמור על המורל, שיחזור הביתה בהקדם ויחזור לשחייה שלו, לברידג' שלו, לקורסים השונים, ולכל מה שהחיים שלו כוללים.

אמן.

ידעה למה באה? והוא – ידע?

שאלות מובנות מאליהן:

הוא עצמו, איש משטרה בכיר, ידע למה הוא בא?

האם ידע מה יכולה להיות התוצאה של הביאה הזו?

האם חשב על ההתרחשות הנוכחית, שבה הכביסה הנקייה והמלוכלת מוצגות ברבים?

האם חשב שזה יכול לעצור אותו? להכפיש אותו? לשמש נגדו?

קשה להאמין, אבל נראה שהאיש מבין. יש לו תשובות לשאלות. הוא חשב כפי הנראה שזה לא מה שיחסום אותו (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3988999,00.html).

מסקנה: בכיר במשטרה מעורב בו, ככה, בפשטות, בארועים של סקס (ואולי אונס?), נשים וסמים.

לכבודן של הנשים, לכבודם של השוטרים, לכבוד הנוער שצופה בחדשות, הייתי רוצה לקרוא את מילות הסיכום של הפרשה ולשכוח אותה.