המועדון הספרותי והפעם נורית ירדן והרמן קוך

ושוב אנחנו עולים במעלית אל הבית שיודע לארח כל כך טוב. הפעם אנחנו ממש בסוף ההתכנסות. מהר למדי מתיישבים, במיוחד אני שבאתי ולא הרגשתי בטוב.

על השולחן הקטן אני ממעיטה את ערימת הבוטנים הקלויים במלח. האיש שלידי מספר לי שהוא כבר ארבעים שנה הולך ובא למועדון הזה, שמתנהל מעצמו. אני חדשה הרבה יותר, רק כארבע עשרה. הנה, גם אני יושבת כאן ועוד מרגישה קצת חדשה. אפשר להיות תמיד עולה חדשה. ויש גם חסרים. נדמה לי שהפעם באו פחות.  מרים לא הגיעה.

הארוחה הספרותית מתחילה. למנה הראשונה אנחנו מקבלים את נורית ירדן, שספרה עובר בינינו. העין שלי תופסת מילה: פמיניסטית. נזכרת בימים ההם. אני לא דומה לפמיניסטיות שבתמונה. פחות ספורטיבית. יותר מבוגרת. אבל פמיניסטית.

תמונה של ילדה קטנה ומשקפיים על פניה, עומדת בדשא. לבדה. העמידה שלה קצת לא בטוחה. אני רואה גם את המשקפיים שקיבלו את הכבוד המגיע להן והצטלמו על בד רך. וגם ערימות של ספרים. ביניהם ספרים של אידה פינק, ספר על גילוי עריות, ועוד.

יושבת נורית כמעט מולנו, מדברת בקול רך על הספר שלה. היא קיבלה את המתכונים של אימה בירושה. אימה הייתה בשלנית צמרת. אבל לא ספר בישול מונח לפנינו, אי אפשר לבשל מתוך המתכונים כולם, חלקם דורשים יכולת לאלתר ולסיים. כתב היד של אימה בולט על הנייר החום, וגם שפתה: "להכות את השמנת". איזה סוד יוצא מהמילה הזו, להכות את השמנת? ואולי זה סתם תרגום משפה זרה?

http://www.text.org.il/index.php?book=0713121

למנה העיקרית עולה ספרו של הרמן קוך, ארוחת ערב. הנה ההולנדים האלה, מדברים סרה איש ברעו, ממש כמו הישראלים. יושבים להם במסעדה מפוארת, לא קבוצה שולית, אלא משפחה מתוך האליטה, מתוך הממשלה. אלה פניה של העיליתה השולטת, המנסה להסתחבק בשפע של חופשות ומנות שמוגשות עם יין. לאט, ובהפסקות, עולים וצפים אלה שנמצאים ליד השולחן של ארוחת הערב, אבל אינם נראים ואינם לוקחים חלק באירוע הגשמי שמתרחש שם. האירוע שלהם פורץ כמו רוטב שטעמו חזק מידי אל השולחן בטיפות או בזרמים קטנים.

דפנה המנחה מפנה את תשומת הלב לאפשרות לראות כאן הקשר למלחמת העולם השנייה, שגם היא לא ממש מדוברת. האם יש כאן משהו נאצי? הרעיונות שלהם – איפה הם נקלטו? האם הם הגורם לכל מה שאירע? האם יש משהו גנטי אצלנו, שמוריש לנו מידי פעם את הגן הרצסיבי של הרשע, או שהוא שתול בנו תמיד כמו הצל של יונג?

רק הבוקר לימדתי את הנושא של קטבים. גשטלט. יש בנו גם מיטיב. גם מרע. גם נדיב ומחבק וגם רוצח. הנה, הספר מספר את הסיפור.

עכשיו מקבל הספר חיים אחרים מאלה שהיו לו כשקראתי אותו לפני השינה או ליד הטלויזיה דוממת או מדברת. הדילמה המוסרית היא במרכז הדיון.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1182658.html

אחרי הדיון הסוער, ואחרי העוגות הנימוחות, אני מבינה שהמועדון הזה, שוב העלה את קריאת הספר הזה – מדרגה.

המארח נפרד מאיתנו. המעלית מורידה אותנו אל החושך. שבעים רגשית ופיזית אנחנו רואים את השאלות המרחפות לאטן ברקע. מדברים והולכים אל הרכב, אחר כך נמצא את דרכינו הביתה.