מאחורי הקלעים – מותו של מושג

מאז ומתמיד הייתה סקרנות גדולה למה שקורה מאחורי הקלעים.

באו כמה אנרכיסטים, ובאופנים מקובלים יותר או פחות – שינו את העולם.

את מה שאי אפשר לדעת על מה שהורים ספציפיים עושים, שם בחדר, אפשר היום לגלות בסרטים על הורים אחרים, שלא איכפת להם  לדווח, להיפך: הם רוצים בזה. גם במאים מביאים את מה שקורה בחדר אל הבמה או המסך. וזה היה בסדר, מתמיד (אלא אם כן מדובר באוכלוסיה שמרנית/מסורתית).

את מה שהנהלות של חברות לא רוצות שהציבור ידע – מפיצים היום בקלות גדולה, בלוגרים.

מצלמות מצלמות היום אנשים שחושבים שהם בפינה ולא על הבמה הציבורית. מסתבר שהעין האלקטרונית רואה הכל. כך קרה גם לנהגים.

ועכשיו זה קורה לממשלות, בגדול. חשיפת מסמכים שמועברים מפה לשם, ואינם מכוונים לבמה כלשהי, זוכים עכשיו להיות מוצגים בפרהסיה, גם אם אין בהם משהו מיוחד או מסעיר.

בפעם הבאה יהיה אולי יותר.

ומבחינתי, בעולם הפוסט מודרני שלנו, מאחורי הקלעים מתו. הכל על הבמה. וזה מחייב התנהלות אחרת: אישית וציבורית. הייתי רוצה להספיד את המושג, רק שאני לא יודעת איך. 

המסך עולה ולא יורד.

אולי רק אומר שמת לא רק המושג אלא גם התקופה. ואולי על מותה של תקופה רומנטית, מלאת אחרי הקלעים אני מתאבלת.

חבל.