געגועים עתידיים לפישתה השעירה

בפברואר אמורה הייתה לפרוח הפשתה השעירה. אבל היא לא תפרח. שוב לא אראה אותה ורודה כל כך, בשוליים.

נשרפו, נשרפו כל הצמחים.

ומה יצמח עכשיו בשולי הכרמל? מתי?

איזה ילדים יטיילו בחנוכה, ויהפכו אבנים כדי למצוא שם תולעים, או חרקים אחרים, מתחבאים מתחת לאבן? כמה יבואו לראות את השחור הזה שנשאר? לכמה אנשים תהיה הסבלנות לראות את הכרמל מוריק שוב, וכמה אנשים לא יצליחו לזהות את מה שהיה פעם כמעט בית? והאם יחזור הכרמל, עדיין בימי חיי, להיות שוייצריה הקטנה?

פעם, לפני שנים, מצאתי אותה לראשונה, את הפישתה. זה היה בסיור עם המגמה הביולוגית, המורה תרצה, קשישה מאד לפי המונחים שלי אז, צעדה בראש, ונעצרה לידה. אז למדתי להגדיר אותה.

היא וחברותיה ישבו במורד הכרמל וחיכו לי. ומאז אני אוהבת אותה.

אחר כך באתי לגור בכרמל, והייתי דוחפת את העגלה עם הילדות שלי, לטיול היומי באזור הירוק הזה, ושם היינו הופכות את האבן כשגדלו. ותמיד עצרנו ליד הפישתה.

וכשגדלו יותר היו גם פיקניקים וסתם טיולים. עם החברה להגנת הטבע ובלעדיה. עם יואש והמכנסיים הקצרות שלו, שבכיסיו היו הממתקים המחכים, ובלי יואש.

עם הכיתות של הילדות ובלעדיהן.

והיו גם האורניות שבישלתי למרק סמיך, והיו הרקפות, והכלניות.

כל אלה לא יצמחו עכשיו.

נותרו הגעגועים.