לפנות בוקר, לפעמים, אפשר למצוא ניחומים בשיר

מוקדם מאד. כבר קראתי את העיתון, עברתי על המיילים, ובחנתי כמה ומי נכנסו לבלוג (אף אחד הבוקר). עכשיו נותר להמתין לאור.

ובינתיים, לקרוא שיר.

ברגליים קרות, אני מדפדפת. קודם אצל ויסלבה. מוצאת את ארבע לפנות בוקר. מתאים. אצלי זה היה 4:18 לפנות בוקר וכבר עברה שעה ואפילו יותר.

"שעת חלולה.

דוממת. ריקנית.

תחתית של כל השעות כולן".

ככה היא כותבת, הויסלבה שלי.

ומוסיפה: "אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר".

וזה לא סוף השיר, אבל לי מתאים לעצור כאן.

אחר כך אני פונה לאגי משעול, ומשירי החלומות שלה אני שולה בית אחד קטן:

"עכשיו מקימטוטי הסדין אני בוהה

ברורשך הסיד המתקלף מן התקרה

ותוהה על הנווט שבי

היודע להשיבני ממרחקים בל ישוערו

ובחמלה

להניחני כאפרוח על נסורת

בשלום על מיטתי".

וכיוון שהנווט אצלי לא עושה עכשיו את שלו, וכיוון שלא הניח אותי על הנסורת, ובכל אופן לא כמו אפרוח, אני יושבת. כאן, ליד החלון הגדול הפונה אל הים. זה שאתמול געש ועכשיו הוא אולי שקט. אי אפשר לראות אותו. ורק הפנסים הרחוקים, אלה שהכי קרובים אליו, מאירים עכשיו את מה שיהיה פעם רחוב הומה. ואני כבר יודעת שעומד שם מנוף. והוא יסתיר לי את הנוף. של הים. וזה יסתתר מאחורי הבניינים שאולי יקטינו את מצוקת הדיור, ויקחו ממני את הכחול-ירוק-אפור, לתמיד.

ומה שמשמח אותי הוא שתמיד, אבל תמיד, תהיה ויסלבה לידי, בארבע לפנות בוקר, ואגי משעול תדגים לי קמטוטי שינה, ותזכיר לי את האפרוחים הצהובים על הנסורת שבקופסא, בחדר השינה של הורי. ואלה, שכשהחורף יגיע לקיצו ינקרו כמו גדולים ולבנים, את מזונם בחצר.

ובינתיים נכנס קורא ראשון לבלוג.

ודי לי בזה.